אפס- פרק בכורה^^

אפס-

פרק ראשון-

"מה אתה רוצה ממני, ליאו? כאילו שלראות אותך פעם בשבוע זה לא מספיק נורא." אמרתי בגלגול עיניים וסגרתי את דלת משרדו של ליאו, קצין המבחן שלי, מודעת בדיוק נחרץ לכמה שדבריו לא נכונים ולכמה שאני כל כך שמחה לראות אותו.
ליאו התיך בי מבט נוקב בעיניו החומות והחמימות שנראו כל כך טובות, אך גם כועסות לאור הסיטואציה הנוכחית.
המשרד של ליאו היה קטן ודי חנוק, אור האחר הצהריים חדר מבעד לתריסים הסגורים למחצה וגרם לכל המשרד המשעמם להראות כמו מערכון בלשים גרוע.
"שבי אנאיס," הוא החווה בידו על כיסא שהיה מונח מול שולחן העץ שלו, הבנתי שמשהו לא הסדר כשהוא השתמש בשמי המלא. "עכשיו תסבירי לי בבקשה למה לעזאזל ניסית ניסית לפרוץ למטבח יחד עם אוון ויאן?" הוא דיבר מבעד לשיניים חשוקות.
"דבר ראשון זאת אשמתי בלבד, אוון לא היה קשור לזה, אני גררתי אותו לעשות את זה ויאן… טוב הוא יאן אתה מכיר אותו…" משכתי בכתפיי, מקווה שהוא לא ישתגע יותר מידי.
"זה לא תירוץ או אפילו התחלה של הסבר, אן, למה עשית את זה? את מחפשת ריגושים או שאת שתם נהנת למתוח את הסבלנות של בוב?!" הוא התיך את ידו בשולחן וכוס הקפה השקופה שהייתה מונחת עליו רעדה קלות.
ליאו היה קצין המבחן שלי עד לפני שהגעתי ל'אפס' הוא ראה את התהליך שעברתי במשך יותר משלוש שנים, את כל העליות והירידות, המפלות והעצב וגם את הרגעים השמחים. ידעתי שאני חשובה לו ושכואב לו שאני מתנהגת כמו מטומטמת ומעצבנת את בוב, המנהל הזמני-רישמי של 'אפס', פריצה למטבח של הפנימייה הייתה רעיון אידיוטי במחשבה לאחור.
"אני מצטערת ליאו," אמרתי ויישרתי את עיניי אל עיניו המדהימות. "אתה יודע שלא עשיתי שום דבר… מטופש כבר הרבה זמן, נראה לי שבאמת הייתי צריכה איזה ריגוש." ניסיתי לחייך אך הבעת פניו החתומה הרתיע אותי.
"את לא יכולה לעשות דברים כאלה בכל פעם שמשעמם לך, אן זה לא בריא. מתי כבר תתחילי להבין את זה?!" הוא שאל ונראה הרוס.
כל כך כאב לי לראות אותו ככה, דואג כמו הורה מסור, באמת היה לו אכפת ממני ואני הכזבתי אותו בלי כל בושה.
"אני כל כך מצטערת, ליאו…" מלמלתי. מעולם לא הייתי טובה בלהביע את עצמי, בעיקר לא לפני אנשים שחשובים לי.
ליאו העביר את יעשו המסוקסת בשיערו המלא והחום, הוא נראה כל כך צעיר לפתע, כמו נער בן שמונה עשרה במשחק בלהיות מבוגר. למען האמת הוא היה בן עשרים ושמונה, אבל נראה היה כאילו נקודת המבט שלא לא השתנתה מאז שהיה בגילי, הוא תמיד הבין אותי ואת שאר הנערים ב'אפס' כאילו היה אחד מאיתנו, הוא תמיד ניסה לאזן בין החברות שלו איתנו לעובדה שהוא צריך להיות אחראי וקשוח.
"יש לי רעיון," הוא אמר, קולו היה יציב ועיניו עייפות. "בעד שבוע יהיה לכם מבחן גדול, עד אז את מרותקת וכך גם יהיה גם יאן ואוון, אני מציע לכם לנצל את הזמן הזה כדי ללמוד כי עם תקבלו פחות מטוב… זמן הריתוק יעלה." הוא קרץ והבהיר לי שהעונש שהייתי אמורה לקבל היה אמור להיות חמור הרבה יותר.
"תודה ליאו. אבל אולי בכל זאת לא תכלל את אוון בעונש, או באמת לא היה קשור לכל זה…" מלמלתי והשפלתי את מבטי, ידעתי שעם אוון, אחד החברים היותר טובים שלי ב'אפס' היה יודע שאני מנסה לחפות עליו הוא היה מתחרפן. אבל הוא באמת לא היה קשור לזה.
"אני אחשוב על זה," אמר לי והצביע על הדלת של משרדו. קמתי מהכיסא בחריקה קלה וחייכתי חיוך רחב, ליאו הפך את השהות שלי במקום הזה לכמעט נסבלת. "ואן," הוא אמר כשכמעט סגרתי את הדלת. "אני בטוח שתצליחי להוציא במבחן הזה יותר מטוב." הוא חייך ואני סגרתי את דלת משרדו בעדינות נותנת לחיוך היפה שלו להתמוגג בתוך מחשבותיו.