אסיה

היא התקרבה בריצה אל עבר השער. הדם הלם באוזנייה וכאב לה לנשום. היא רצה כבר כמה שעות, מאז שהיא ראתה אותו- שער סורגים בגובה שלושה מטרים, לצדדיו מגדלי שומרים עשוים לבנים שמתנשאים לגובה של שלוש קומות, ומהם מתמשכות חומת לבנים לבנות, עד האופק, מקיפות שטח אדמה ענקי.
היא ראתה גבהות ירוקות, בניינים לבנים, עם גגי רעפים, ואגם במרחק. היא לא האמינה שהמקום הזה באמת קיים, היא הרימה את מבטה, אותיות ברונזה מצוחצחות נשאו ממיגדל שמירה אחד לאחר ואייתו את שם המקום, היא סוף סוף הגיעה, היא סוף סוף הגיעה ל"אסיאס".
היא ספק תפסה ספק נפלה על הסורגים. היא ניערה אותם בכל כוחה, "תפתחו, בבקשה תפתחו.." היא התחננה, דמעות זלגו מעינייה, היא בקושי הצליחה להמשיך לעמוד.
שומר רץ אליה, הוא נראה מהודר, אבל גם מאיים, עם שיער שחור מסורק, אבל גם עם צלקת לאורך צידו השמאלי של פניו. הוא לבש מדים כחולים עם עיטורים לבנים, במראה מיושן, הם הזכירו לה מדים של חיילים במאה
ה-18. הוא נשא רובה עתיק למראה, אך מצוחצח למדי, כאילו עבר שיחזור. "מי, מי את?" הוא שאל ועתה מבט קשוח על פניו, למרות שהיה קשה לו להסתיר את ההלם. "אני אסיה, אסיה לי. אני אסביר הכל רק תן לי להיכנס, בבקשה.." אסיה ניסתה לא להישבר, למרות שכל מה שהיא רצתה באותו רגע הוא להתקפל על הרצפה ולבכות, היא רצתה לוותר.
"אני לא יכול להכניס אותך…" דבריו נקטעו בקריאה ממרומי המגדל השמאלי. "מילטון, תכניס אותה. אבל תבדוק שאין עליה נשק" השומר, מילטון, סינן קללה בין שיניו, ופתח את השער, אסיה הבינה שהשומרים לא מסתדרים כל כך טוב. הוא תפס את פרק ידה והכניס אותה, נעל את השערים והסתובב אליה. מילטון העיף בה מבט נגעל. שיערה השחור, שצבעו מזכיר פחם, היה פרוע ומלוכלך, ועינייה האפורות דמעו, גופה היה מכוסה סימנים כחולים , שריטות ושיפשופים. בגדייה היו בלויים, חולצתה הלבנה הייתה מכוסה כתמים, וחלק מימנה קרוע, חלק שאסיה קרעה כדי שישמש תחבושת לפצע ברגלה. מיכנסיה היו משופשפים ומלאים בוץ- המראה בהחלט לא היה מלבב.
"יש לך נשק?" מילטון שאל, בקול מלגלג, כאילו הוא לא מעלה על דעתו את האפשרות שאסיה יכולה להשתמש בנשק, ובטח שלא לשאת איתה נשק.
למרבה הפתעתו אסיה הוציאה מכיסה פיגיון כסף, מאותר בגילופי ורדים ומקושט באבני אודם. "מאיפה השגת אותו? גנבת אותו או משהו?" מילטון שאל בזמן שחטף מידה את הפיגיון. אסיה ניסתה לשמור על קור רוח, "הוא עבר אליי בירושה, ואני רוצה אותו חזרה אחר כך" היא סיננה מבין שינייה, בטון המכבד ביותר שיכלה. עם כל הכרת התודה שלה על זה שהכניסו אותה, וכל החולשה, הכאב והרעב שחשה, היא לא יכלה לסבול יחס מזלזל אליה.
"את תקבלי אותו, כנראה. אבל קודם כל אנחנו צריכים לברר מי את, אסיה" השומר שהורה למילטון להכניס אותה, יצא ממגדל השמירה. הוא גם לבש את מדי השומרים, אבל הג'קט שלו לא היה סגור, ונראתה חולצה לבנה מתחתיו. שיערו החום, שהזכיר לאסיה שוקולד, היה פרוע, ועיניו הכחולות ירוקות הבזיקו בשעשוע, הוא היה משוחרר יותר, נעים יותר, והוא דיבר אליה בכבוד, אסיה בהחלט העדיפה אותו על פני מילטון. על לוחית השם שלו, היה מוטבע "אייזיק גרין, מפקד שמירה". הוא כנראה היה ממונה על מילטון, שעל לוחית השם שלו היה מוטבע "מילטון קופר, חייל שמירה". אסיה אהבה את האירוניה שבדבר.
"מילטון, תחזור למגדל, אני אלווה אותה אל המנהל, ואני כבר אשלח מישהו שיחליף אותי" אייזיק אמר בקול מצווה, ומילטון, עם הבעת שינאה על פניו, הושיט את הפיגיון לאייזיק, הסתובב ופנה אל המגדל הימני, הוא טרק את הדלת אחריו. בזמן שכל הזמן הזה אסיה פשוט ניסתה לא להתמוטט.
אייזיק החלל לצעוד במעלה שביל האפר, בלי לומר מילה נוספת ואסיה פנתה ללכת אחריו, אבל רגליה בגדו בה וברכיה פקו. היא נפלה אל הריצפה. אייזיק הסתובב אליה ועזר לה לקום. הוא השעין אותה על העץ הקרוב. "אני מבין שעבר עלייך הרבה" הוא אמר בזמן שהוא סורק אותה מכף רגל עד ראש. אסיה הנהנה. "יש לך מים אולי?" היא שאלה בגרון יבש. והוא הניד בראשו לשלילה. עם מבט מצטער בעיניו. "בואי, אני אעזור לך ללכת, ככול שנגיע מהר יותר, כך תקבלי עזרה מהר יותר". אסיה הנהנה. אייזיק משך אותה לעמידה, העביר את ידה מעל לכתפו, ותמך בה במותנייה. אסיה נשמה נשימה נרעדת, היא הייתה לבד כל כך הרבה זמן שהיא כמעט שכחה איך מרגיש מגע אנושי, דבר שהפחיד אותה עד אימה.
דמעות שבו לזלוג מעיניה, כשהיא העבירה את התרחשות השבועות האחרונים בראשה. היא עדיין הרגישה כאילו היא מדמיינת את אסיאס, היא פחדה שהכל חלום, ובבוקר היא תהיה חייבת להמשיך לברוח, להמשיך לחפש.
היא הייתה כל כך שקועה במחשבות שהיא לא שמה לב שהם הגיעו לחזית בית פשוט למראה. אסיה הסתובבה, הבית ניצב על גבעה כך שהייתה לה תצפית על כל אסיאס. היא ראתה עוד בתים, כולם נצבו על מין גבהות בצורת חצי סהר, וכולם נראו מלאי חיים, הכל היה מלא בצבע, הדשא נראה ירוק יותר מתמיד, הבתים הבלבנים נראו מצוחצחים, והרעפים האדומות הבריקו בשמש. בעמק שירד מהגבהות היא ראתה שוק, היא הצליחה לשמוע את הסוחרים מתמקחים, את האנשים מדברים בינם לבין עצמם, ואת הילדים הקטנים צוחקים, ורצים זה אחרי זה במשחק תופסת. בהמשך היא ראתה אגם גדול, והשמש המשתקפת על המים סינוורה אותה, מצד אחד של השוק, היא ראתה מטעים של פירות וירקות, לצד אורווה של סוסים ופרות. ומצידו השני של השוק היא ראתה זירת אימונים. בני נוער התאמנו בלחימה בחרב. הכל היה כל כך מלא חיים, כל כך צבעוני, זה הזכיר לה את הכפר שלה.
אסיה הסתובבה חזרה אל הבית, היא ראתה עשן יוצא מהארובה. היא נשמה עמוק וריח העשן הגיע לראותיה. היא אהבה את הריח של המדורה. לאפיה גם התגנב ריח של בישולים, והיא נזכרה כמה רעבה היא.
אייזיק הקיש על דלת עץ כבדה למראה. נשמעו צעדים בתוך הבית, והדלת נפתחה. מולם עמדה אישה בגיל העמידה, שיערה המכסיף היה אסוף בפקעת על ראשה. היא לבשה שמלת בית אדומה ופרחונית, וסינר היה קשור למותניה. היא נראתה חביבה למראה. "היי אמא" אייזיק אמר, ועל פניו עלה חצי חיוך מתנצל. "מה קרה לך?" האישה שאלה את אסיה, מביטה בה בדאגה. "אני אסביר הכל, אבל היא צריכה טיפול כרגע" אייזיק ענה לפני שאסיה הספיקה להגיב. האישה זזה הצידה ופינתה להם מעבר.
קירות החדר היו צבועים בצהוב, על הריצפה הונח שטיח בגוון כחול מרענן. החדר היה ריק פרט לספה לבנה, כמה כיסאות, שולחן קפה, ואח. ההרגשה הייתה ביתית להפליא. אייזיק הושיב אותה על הספה מול האח הבוער. "אני אחזור עוד כמה דקות, זאת אמא שלי, היא תטפל בך" הוא אמר לה והביט בעיניה. הוא החליף כמה מילים עם אימו ויצא בזריזות מהדלת.
"את אסיה? קוראים לי מריה" האישה אמרה לה בחיוך, ואסיה החזירה לה הינהון. היא נירגעה טיפה, והאדרנלין בגופה צנח. עכשיו היא התחילה להרגיש את כל השרירים הכואבים, ואת כל הפצעים על גופה. מריה הביאה צלוחית עם מים מהמטבח, מגבת קטנה, וגם כוס מים קרירים. "את מעדיפה.." מריה שאלה בהיסוס, אך לפני שסיימה לשאול, אסיה נטלה ממנה את המגבת בהקרת תודה, והתחילה לנגב את פניה, וידיה, ומריה החזירה לה חיוך אימהי. "את תוכלי להתקלח אחר כך, אבל בנתיים אנחנו צריכים לברר מי את, בנתיים את רוצה לאכול משהו?" אסיה התקשתה להאמין כמה נחמדה היא. הרי היא לא מכירה את אסיה כלל, והנה היא מציעה לה מקלחת וארוחה. זה יחס שונה לגמרי מהיחס שהיא הכירה. "אני אשמח למשהו, צמחוני בבקשה" מריה קמה בזריזות, והלכה למטבח. בנתיים אסיה נגבה את כל פצעיה, ושתתה את כוס המים. היא התחילה להרגיש יותר טוב, אבל גופה עדיין כאב. כעבור כמה דקות מריה חזרה עם כריך גבינה, חסה ועגבינה, וגם כוס תה. "תודה לך, באמת" אסיה אמרה בהכרת תודה. "זה בסדר, אם איך שאת נראת כנראה עברת הרבה, מגיע לך קצת פינוק" היא אמרה בחיוך, ואסיה לא יכלה שלא לחייך גם היא. אסיה סיימה את כריך הגבינה לפני שהיא שמה לב שהיא התחילה לאכול אותו. בזמן שהיא הודתה למריה פעם נוספת על האוכל הדלת נפתחה.
לחדר נכנס אייזיק, ואחריו מישהו מבוגר יותר, בערך בגילה של מריה. שיערו וזקנו היו כסופים כמעט לחלוטין, הוא לבש חולצה מכופתרת ומכנס. הוא בהחלט נראה יותר רישמי, אך הבעת פניו הייתה חביבה. "אני מבין שאת אסיה, אני ריצ'רד" הוא אמר בחיוך והתיישב באחד הכיסאות, בזמן שאייזיק פנה למטבח, כך שאסיה וריצ'רד נשארו לגמרי לבד. "את נראת כאילו עברת הרבה. אישית, אני לא חושב שאת מהווה איום עלינו, אבל אני כן צריך לדעת מי את" הוא אמר בקול חמים.
אסיה נשמה לרווחה, האנשים האלה היו נחמדים אליה, מגיע להם לדעת, גם אם אסיה לא רוצה להיזכר. וחוץ מזה, אם הם לא ידעו מי היא, הם עלולים לסלק אותה, והיא גם כנראה לא תראה את הפגיון שלה שוב.
"גרתי עד עכשיו בכפר, במילרד, למען הדיוק. לפני חצי שנה שבט אחר פלש לכפר וכבש אותו, הם קראו לעצמם הֶמלֶנים. ניסינו להתגונן כמיטב יכולתינו, אבל לא היינו מוכנים, אבא שלי נהרג בכיבוש, ואיתו גם עוד עשרות אנשים. כל כך שנאתי את השבט הזה, נשבעתי לנקום במי שהרג את אבא שלי. אחר כך גיליתי שהוא כבר נהרג, וכעסתי על שלא יכולתי להרוג אותו בעצמי" אסיה עצרה ומחתה כמה דמעות, "אני משתתף בצערך" ריצ'רד אמר לה, והיא הרגישה שיש כאב אמיתי בקולו, אך גם רתיעה קלה.
"בכל מקרה, המצב לא היה כזה נורא, הם כן זילזלו בנו מידי פעם, וכן גבו מאיתנו מיסים. אבל חוץ מזה הם הניחו לנו לנפשינו. עד שלפני חודשיים בערך, השליט שלהם מת, והבן שלו עלה לשלטון. הוא היה צמה דם, הוא היה נחוש לעמלל את חיינו, כאילו הוא ניסה לנקום בנו. הוא הטיל עלינו מיסים גדולים יותר, השומרים שלו התחילו להתייחס אלינו באלימות, הוא לקח את כל שאר הגברים של הכפר לעבודות פרך, כל אחד מגיל שש עשרה, התעללו בהם שם. אחד החברים הכי טובים שלי נלקח לעבודות האלה, הוא.. הוא לא חזר.." בשלב הזה אסיה פרצה בדמעות. היא חיבקה את ברכיה ונתנה לדמעות לצאת. ריצ'רד לא האיץ בה, הוא קם והביא לה כוס מים, ונתן לה להרגע.
אסיה עזרה כוחות והמשיכה, מנגבת דמעות מעיניה, "ואז השליט בא לנאום בכיכר, כל הכפר שלנו דיבר על זה, רצו להתנקש בו, להרוג אותו, אבל אף אחד לא היה מספיק אמיץ בשביל לעשות את זה, וחוץ מזה לא היו לנו רובים, או כל נשק אחר שיכול היה לעזור. כשהשליט הגיע השומרים הוציאו אותנו בכוח מהבתים כדי שנבוא לשמוע אותו.
הוא דיבר על הטובה שהוא עושה לנו, ועל היחס הנדיב שלו אלינו. כן בטח, יחס אדיב," אסיה צחקה צחוק שלא היה בו שום שעשוע. "השומרים תפסו כל מי שנראה להם חשוד ומסוכן. אבל אז משהו כמו חמישים אנשים התחילו להשתולל, הם התחילו לתקוף שומרים, זה היה מתוכנן- הם באמת ניסו להרוג את השליט. אמא שלי הייתה בניהם, כשראיתי אותה נלחמת, לא יכולתי לזוז, היא הפחידה אותי. זה נראה כאילו הם אולי יצליחו, אבל אז הכל התחיל להידרדר, השומרים הצליחו לגבור עליהם, כולם נתפסו -חלק נהרגו במקום. כל השאר הובלו לכלא, גם אמא שלי".
אסיה נשמה נשימה נרעדת. כאב לה לדבר על זה, היא ניסתה להדחיק הכל, אבל עכשיו היא נתנה לדברים לצוף, ואם כמה שזה כאב, היא הרגישה שזה עוזר לה. "אחרי שהם לקחו אותם, השומרים התחילו לחפש עוד אנשים שהיו מעורבים. אחד מאנשי הכפר אמר שאני הייתי מעורבת בזה. שמעתי אותו מדבר עם השומרים. רצתי חזרה הביתה. ארזתי תיק עם אוכל ,מים וכסף. ולקחתי גם את הפגיון של אמא שלי. וברחתי. עזבתי הכל. ואני לא יודעת אם אני מתחרטת על זה.
ישנתי כמה ימים ביער, ואז האוכל שלי התחיל להיגמר. והחלטתי ללכת צפונה, לפי מה ששמעתי היה אמור להיות שם עוד כפר. הגעתי לשוק, קניתי אספקה, וחשבתי שאולי אני אשאר שם, ואז ראיתי תמונה שלי על לוח של מבוקשים. הרגשתי כאילו ברק פגע בי. לפי מה ששמעתי בשוק, כל כפר קרוב גם כן נכבש. לא היה לי לאן ללכת, הייתי אבודה. אחד המוכרים סיפר לי על המקום הזה. מקום שכאילו לא שייך לעולם מסביב, כפר אחד גדול, שמור, כאילו חלק מגן עדן, מקום מוגן- זה נשמע לי כמו חלום. לא באמת חשבתי שהוא קיים אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. התחלתי ללכת. אחרי כמה ימים האספקה שלי נגנבה.
ואז גיליתי שעוקבים אחרי, ראיתי מדורות כל ערב, שמעתי את החיילים, הם היו רחוקים, אבל ידעתי שהם שם. אחד מהמקומיים בכפר האחרון שעברתי בו הסגיר אותי. התחלתי להתקדם מהר יותר, אבל הייתי צריכה להיצמד לנהר, לא היו לי מים. ניסיתי לטשטש את העקבות, איך שאבא שלי לימד אותי, נראה כאילו זה עוזר. ואז החלטתי לסטות מהנהר, לבלבל את מי שעקב אחרי. הלכתי לאיבוד ביער, ואז שמעתי צעקות. ראיתי את מי שעקב אחרי. המפקד שלהם צעק עליהם, מסתבר שהם ניסו לתפוס אותי והרגו מישהי אחרת, הבנתי שגרמתי למוות של מישהו, כעסתי על עצמי, התחלתי לבכות, רציתי שהסיוט הזה יגמר. התחלתי לרוץ, אני לא יודעת אם הם שמו לב אליי, זה לא שינה לי, הייתי עייפה, רעבה, לא היה לי כוח לכלום פשוט רציתי לברוח.
נעצרתי בקרחת היער וראיתי את השער- הרגשתי כאילו יש צדק בעולם, ואז שמעתי קולות מאחורי- מי שעקב אחרי, הם היו רחוקים, בקושי ראיתי אותם, אבל שמעתי אותם מדברים, הם עלו על העקבות שלי. התחלתי לרוץ, אני חושבת שרצתי כמה שעות. ואז הגעתי לפה. אני לא יודעת איפה הם עכשיו."
אסיה סיימה לדבר. ריצ'רד ישב על הכיסא מוכה הלם. מריה ואייזיק גם היו בחדר, שניהם המומים. "אני.. אסיה את יותר ממוזמנת להישאר, אני חסר מילים.." ריצ'רד החל למלמל לעצמו, הוא קם מהכיסא ויצא בסערה מהבית. מריה נגבה דמעות, "אני כל כך מצטערת על מה שעברת" היא אמרה נרגשת "אני פה בשבילך, אני אביא לך בגדים ותוכלי להתרחץ, לנקות הכל ממך" היא הסתובבה ופנתה במסדרון ארוך. רק אייזיק נשאר דומם. אסיה הרימה את מבטה אליו. "בת כמה את?" הוא שאל אותה. "שש עשרה" היא ענתה בשקט. "את קטנה ממני, בשנה, ואת עברת את כל זה. ולא התפרקת. אין לי מילים. את אחד מהאנשים הכי חזקית שפגשתי." הוא מילמל לעצמו, נשען על הקיר. הוא הביט בה משתאה, לפי שפת גופו אסיה הבינה שהוא מפחד.
אבל היא זאת שאמורה לפחד, היא זאת שברחה מאנשים שרצו להרוג אותה. היא זאת שאיבדה את כל מה שהיה חשוב לה, היא זאת שנמצאת בחברת זרים לגמרי.
אבל היא לא מפחדת.
כאילו עם כל הדמעות, כשהיא סיפרה את מה שעבר עליה, היא נפטרה מהפחד שלה. כל מה שהיא הרגישה עכשיו זה עייפות. וכעס. היא בהחלט כעסה.
מריה קטעה את רצף המחשבות שלה, היא חזרה לחדר ובידיה ערמה של בגדים, ומגבת. "אלה הבגדים הכי קטנים שמצאתי, הם יהיו טיפה גדולים אבל זה לבנתיים. אנחנו נכין לך בגדים במידה שלך. הדלת השנייה משמאל זאת המקלחת, חדר האורחים נמצא מולה. תרגישי בנוח. ולכל דבר שאת צריכה אני פה." מריה אמרה בחיוך והושיטה לה את הבגדים. אסיה לקחה אותם באסירות תודה, והודתה למריה מקרב לב. היא פתנה לאמבטיה, היא עדיין הייתה חלשה. אבל היא הרגישה יותר טוב.
היא נכנסה לאמבטיה והביטה במראה על הקיר. אסיה לא זיהתה את עצמה. היא איבדה הרבה משקל, כל העצמות שלה נראו דרך עורה החבול. היא הייתה מלוכלכת, ועקבות של דמעות נשארו באבק על פניה. השיער שלה נראה כאילו עכברושים הקימו בתוכו קן. אמא שלה הייתה אומרת לה שהיא יפה בכל מקרה- אסיה חשבה לעצמה. המחשבה על אמא שלה מלאה אותה בדידות. היא לא ידעה מה עלה בגורלה, ונשבעה לעצמה שתגלה. היא נשמה עמוקות ונתנה לעצב למלא אותה, היא התגעגעה אליו, כאילו הוא היה חבר וותיק.
אסיה הורידה את בגדיה הישנים, ונכנסה לאמבטיה. זרם המים החמים שטף את גופה בעייפות, אבל גם בתקווה. היא הרגישה בטוחה עכשיו. היא עשתה כמיטב יכולתה להתנקות, ולשטוף את הכל. היא דמיינה המים שוטפים ממנה את כל הכעס. היא סגרה את ברז המים, ולבשה את הבגדים שמריה הביאה לה. הם היו גדולים עליה והיא הרגישה מגוחכת. אבל ההרגשה של בד נקי הייתה כל כך נעימה, שלאסיה זה לא שינה דבר.
אסיה נכנסה לחדר האורחים. הקירות היו צבועים בגוון בהיר של תכלת, ווילונות לבנים נתלו על החלונות, מיטת עץ פשוטה עמדה לצד הקיר, ולידה שידת עץ בהירה. החדר הזכיר לה את החדר שלה בבית, למרות שהם היו שונים לגמרי. אסיה התיישבה על המיטה. דפיקה בדלת הקפיצה אותה, זה היה אייזיק. "אני מצטער להפריע לך" הוא אמר, עומד נבוך, בכניסת החדר. "זה בסדר, אם כבר אני זאת שמפריעה לכם" אסיה עדיין הרגישה חוסר נעימות על כך שהתפרצה לחיים של האנשים האלה סתם כך. "את לא מפריעה לנו" הוא אמר בחיוך"בכל מקרה, הפיגיון שלך," אייזיק חצה את החדר והניח אותו על השידה לצד המיטה. "לילה טוב" הוא אמר בשקט עם חיוך ויצא מהחדר, משאיר אותה לבד.
אסיה הביטה מהחלון. השמש כבר שקעה, היום עבר מהר. "אני אמצא אותך אמא, אני מבטיחה." היא מלמלה לעצמה, ושקעה לשינה נטולת חלומות.