אנשי הפניקס – פרק ד’

השני ליולי 2014 – לפני כ3 חודשים מהיום.

"דיי, תפסיק עם זה ג׳ייק " מיי צעקה בקול עליז "אתה מרטיב אותי!!!" ג׳ייק הביט בה משועשע "זאת המטרה מיי !" אמר בחיוך ערמומי כשצינור המים עדיין בידיו "את יבשה מידי, צריך להשקות אותך " מיי הסתכלה עליו בחצי עין סגורה בגלל המים והתחילה לרוץ לקראתו " בוא נראה מי ישקה את מי" ברגע שהגיעה קרוב מספיק, מיי קפצה עליו בניסיון לקחת ממנו את הצינור מהידיים, שניהם נפלו על שטיח הדשא כשהצינור מסתבך ומתפטל ביניהם כמו נחש המחפש את דרכו החוצה. מיי נשכבה על הדשה בזמן שהיא נעזרת בחצי מגופה כדי להצמיד את ג׳ייק לקרקע. ג׳ייק היה גבוה ממיי בעשרה סנטימטרים לפחות מה שגרם לה להתמתח כדי להשיג את הצינור מידיו של ג׳ייק שניסה להרחיק אותו ממנה בעזרת זרועותיו הארוכות, שתף המים המשיך לזרום כשהוא מרטיב את הדשא ואותם. מיי עדיין ניסתה להשיג את הצינור כשפתאום קלטה כמה קרוב פרצופה לפרצופו. "מיי" ג׳ייק לחש כמעט בלי קול מסתכל בעיניה, מיי הייתה מבולבלת מידיי בשביל לענות, ליבה דפק בפראות. "מיי" לחש שוב "אמא שלך" מיי המבולבלת כאילו התעוררה מחלומה בהקיץ וקמה בכזאת מהירות שכמעט שוב נפלה. ג׳ייק היה סוף סוף משוחרר לקום, הוא סובב את הברז, השליך את הצינור לרצפה והביט בג׳סיקה בחיוך מתנצל.
ג׳סיקה עמדה ליד דלת הכניסה, לבושה בסינר וחיוך חשדני היה מרוח על פניה "אוכל" הייתה המילה היחידה שהיא הוציאה מפיה, היא הסתובבה ועברה חזרה דרך הדלת.
"מצטער מיי, אמא שלך בטח הבינה לא נכון…"
עכשיו הם פנו זה לזו, מיי חייכה וסומק קל הציף את לחייה. "זה בסדר, אני אסביר לה שזה לא מה שהיא חושבת…" לרגע היה נדמה לה שהבעת אכזבה עברה על פניו של ג׳ייק אך כנראה זה הכל רק אצלה בראש כי עכשיו היא ראתה שג׳ייק מחייך את החיוך שמיי תמיד אהבה. "שנזוז?" שאל. מיי הנהנה והם התחילו לצעוד לעבר הבית.

הראשון לאוקטובר 2014 – המציאות של ימינו.

השעון הראה 9:23. בפעם השלישית ג׳ייק החזיר את מבטו לתקרה כשידיו פרוסות לרוחב המיטה. ג׳ייק לא ניסה להירדם, עיניו היו פקוחות. הוא ידע שהוא כבר איחר אבל רק המחשבה על לפגוש את מיי הפחידה אותו. הוא קם ממיטתו בלי רצון והתיישב על קצה המיטה.
"ג׳ייק !!" צעקה שקטה נשמעה מרחוק. ג׳ייק זיהה את הקול אבל התקשה להאמין שהוא לא חולם. לפתע הוא שמע נקישות על הזכוכית "ג׳ייק, אני יודעת שאתה כאן, תפתח לי !" הפעם הצעקות היו קרובות.
ג׳ייק לא טרח להביט בחלון הוא פשוט נעלם.
"מיי?" שאל כלא מאמין כשבהה בה מאחור מקישה על חלון חדרו. מיי הסתובבה אליו "אההה!" צעקת הפתעה נפלטה מפיה ולא בגלל שהופיע ככה פתאום מאחוריה. מיי כיסתה את עיניה "אולי תלבש משהו קודם ?" אמרה בקול חלש.
"אוו, מצער, אני ישן בלי חולצה "אמר ג׳ייק במבוכה.
ג׳ייק נעלם ושנייה אחר כך הופיע לבוש בגופיה הדוקה, שהדגישה את שרירי גופו וג׳ינס רופף שהחמיא לגובה העצום שלו.
מה עכשיו ? שאלה את עצמה מיי.
"איך ידעת איפה אני גר ? " שאל ג׳ייק בחשדנות, עיניו לא ניתקו מעייניה אף לא לשנייה.
"פשוט ידעתי" ענתה.

הרצפה הייתה בוצית כאילו לא מזמן השקו את העשב, ראיתי בנין ישן אך מהודר, אם ג׳ייק לא היה הסיבה לבואי, הייתי בטוחה שזה מוזיאון משנות החמישים.
"ג׳ייק ?" ג׳ייק הפנה את גבו אליי, ראיתי איך שריריו מתכווצים ומתרפים כשהסתובב.
– "מה זה המקום הזה?"
-"קויתי שאת תגידי לי"
ג׳ייק נעמד לפני הדלת הענקית של הבנין והוציא משהו מכיס מכנסיו, זה היה נראה כמו נוצה, הוא הכניס אותה בתוך מנעול הדלת וסובב אותה. פי נפתח בהפתעה כשראיתי את הדלת שוקעת מטה כאילו חול טובעני היה מתחתיה והרצפה כאילו נבנתה מחדש, לבנה אחר לבנה זזה לה כאילו קמה לתחייה, אט אט הפכו הלבנות למדרגות שמובילות ללא נודע שמתחת לאדמה. ג׳ייק הביט בי, כאילו לוודא שאני בסדר. "את באה ?"
ג׳ייק הוביל אותי מטה כשידי בידו. זה היה מסדרון ארוך בעל תקרה מעוגלת, הקירות והתקרה היו מצופים בבד אדום, פס זהב היה בחציו של הקיר, פרוס לאורך המסדרון. לאורך הקירות היו תלויות מנורות להבה שהיו נדלקות עם כל צעד, כאילו יחד איתנו הולכת רוח רפאים שדואגת להאיר לנו את הדרך.
– "למה אתה חושב שאני יכולה לענות לך ?"
-"אני חושב שאת מתחילה להיזכר, זכרת איך להגיע אליי, אני מוכרח לבדוק את זה."
אחרי בערך כחמישה מטרים של הליכה התחילו להופיע ציורים משורטטים כאילו בעט, היה משהו מוכר בשרטוטים האלו, אבל לא ידעתי מה.
-"מה הם מסמלים ?"
-"את זה רק את יודעת"
– "שוב?"
ג׳ייק נעצר ליד אחד מהשרטוטים, הבטתי לאותו כיוון שהופנה מבטו.
"זה אתה" אמרתי את הברור מאליו.
"את ממש מוכשרת מיי"
לרגע בהיטי בו בבלבול מוחלט "אתה רוצה להגיד לי שאני ציירתי את כל זה ???" ג׳ייק לא ענה, הוא רק הביט בי, מחייך. "לא רק אותי ציירת מיי" הבטתי שוב בשרטוט בזמן שמבטו לא מש ממני, ואז ראיתי אותה – אותי. מחובקת בזרועותיו, זאת הסיבה שלא ,שמתי לב לכך קודם, גופו הגדול של ג׳ייק מהציור הסתיר כמעט את כולי, אך ללא ספק, זו הייתי אני, היה לי כתם לידה על היד בדיוק כמו לנערה בשרטוט. החזרתי את מבטי לג׳ייק, פתאום היה לי חשק לחבק אותו כמו בציור. "ג׳ייק…"

נדחפתי אחורה, גבי נוגע לא נוגע בקיר, יד אחת שלו משוטטת בשערי, ידו השנייה נשלחה אל הקיר ונחבטה בה בכזו עוצמה שחששתי ששבר אותה, היה לי נדמה שהוא ניסה להשתלט על עצמו, מבטו היה מונח על עייני כמי שמבקש אישור, הרמתי את ידי ונגעתי בלחיו, ג׳ייק עצם את עיניו, הוא כל כך יפה, חשבתי, החזקתי את פניו, הוא היה נראה כל כך שביר באותו רגע …
פיו נגע בפי, לפני שהבנתי מה קורה כבר הייתי תלויה על כתפיו של ג׳ייק, רגליי כאילו על דעת עצמן החליטו לחבק את ג׳ייק, שפתיו ולשונו כאילו היו חלק ממני. ג׳ייק הפיל את עצמו לרצפה מחזיק אותי, נעזר בגופו כדי להגן עליי, הייתי מעליו עכשיו, פיו מגנט אותי אליו, הרגשתי את שריריו מבעד לגופיה וידיי נשלחו מתחתיה, עור חמים, הרגשתי איך ידיו הגדולות מחפשות דרך לגעת בגבי, ניתקתי את ידי ללא רצון, לפתי את כף ידו והנחתי אותה מתחת לחולצתי. ג׳ייק ניתק את שפתיו ממני למרות קול המחאה שנפלט מפי, עיניו נחו על עייני. "אני אוהב אותך, מיי, אני בחיים לא אעשה משהו נגד רצונך" כל כך הרבה רגשות נשמעו בקולו, תקווה, אהבה, דאגה, חשש. "אני רוצה, ג׳ייק, אני רוצה" חיוך מקסים התפשט על פניו, עניו נעצמו ועד מהרה, פיו וידו חזרו למקומם.