אנשי הפניקס – פרק ב’

30/09/14 07:24
עברו חודשיים מאז התקרית. אבל אני עדיין לא מצליחה להזכר בהכל, יש לי פלאשבקים מידי פעם ואני חולמת חלומות מוזרים, לא בטוחה אם זה זיכרון שצף או סתם עוד חלום.
יש חלום אחד שחוזר על עצמו כל לילה. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מתעוררת מלאת זיעה כשקצב ליבי מואץ.
הוריי שלחו אותי לפסיכולוג, הוא ייעץ לי להתחיל לכתוב יומן, ולכתוב בו את כל מה שאני נזכרת בו "כך יהיה לך קל יותר להשלים את הפזל" הוא אומר.
אז זה מה שאני עושה.
קוראים לי מיי בראדלי, ביתם של ג'סיקה ורוד, נולדתי ב14 למרץ 1996, יש לי אח קטן בן 8, חכם במיוחד, בשם ג'ונתן, אני לומדת בכיתה קטנה , תלמידה סבירה, חברתי הטובה כבר שנים אבל מהצד שלי רק חודשיים, מכירה לי את בית הספר מחדש.
היא הסבירה לי ממי עדיף להתרחק, למי תמיד אפשר לפנות לעזרה ואפילו סיפרה לי על ידיד מסתורי שלדבריה מאוהב בי כבר שנים. אומנם, היא סיפרה לי שהוא סוג של מעריץ שלי אבל מאז התקרית הוא לא נראה בבית הספר, אף אחד לא יודע היכן הוא נמצא, הוא פשוט נעלם.
תהיתי מה הסיפור שלו אבל במצבי זה הדבר האחרון שהייתי צריכה לדאוג לו. אבא שלי, רוד, צריך לחזור היום מנסיעת העסקים שלו בצרפת. ראיתי תמונות שלו, אבל זאת הולכת להיות הפעם הראשונה שאני אראה אותו מאז איבוד הזיכרון. הוא היה בשוק כששמע על זה שאיבדתי את הזיכרון אבל הוא לא יכל לחזור בגלל העבודה. אני חוששת מהפגישה, הוא בעצם זר לי, אבל מתוך נימוס אני אהיה חייבת להתנהג רגיל.

צלצול טלפון קטע את מחשבותיי, עזבתי את היומן ורצתי לשידה.
“הלו? – מי זה ? – אוקי… איפה ? – טוב, ביי"

ישבתי בקפה שאליו אני וג'ודי, חברתי הטובה, הולכות תמיד אחרי בית הספר. הבטתי בשעון בעצבנות, הוא היה אמור להיות כאן. “מיי! אני כל כך שמח לראות אותך!” שמעתי קול גברי אבל עדין מאחוריי, הסתובבתי, בחור נאה, בן גילי, עם עגיל פירסינג באוזנו, שיערו חום מזדקר לכל הצדדים, חמוד, חשבתי לעצמי.
“אתה ג'ייק?” הוא עקף את השולחן והתיישב לידי.
-”בכבודי ובעצמי"
-”לאן נעלמת ?”
-”בשביל זה באתי הנה, להסביר לך הכל"
-”אני מקשיבה" נשענתי על השולחן כדי להראות את הרצינות בדבריי
-”אני אסביר, אבל כל דבר בעתו, איך את מרגישה קודם כל ?”
-”איבדתי את הזיכרון, אבל את זה אתה בטח כבר יודע..”
-”כן, אני מתכוון, חוץ מזה, את מרגישה משהו מוזר ? משהו שמציק לך? כל דבר ?”
תהיתי אם כדאי לי לספר על החלום ההוא, לאחר שנייה של שתיקה מצד שנינו, החלטתי שזו הזדמנות טובה להכיר אותו טוב יותר "כן" עניתי לבסוף.
מבטו השתנה, עיניו הצטמצמו, הוא חיכה להסבר שלי בסקרנות רבה יותר משציפיתי.
-"אני חולמת חלום מוזר, סיוט אפילו הייתי אומרת, הוא חוזר על עצמו שוב ושוב, זה מטריף אותי"
-”על מה החלום?” עיניו פתאום קיבלו גוון בהיר יותר של חום וברק הופיע בהן.
היססתי, ראיתי את מבטו ולא הייתי בטוחה אם התשובה שלי תהייה התשובה שהוא מצפה לשמוע.
-”זה באמת חשוב?” שאלתי
-”מישהו רודף אחרייך בחלום?”
עייני התרחבו בפליאה "איך…” פלטתי ללא רצוני.
ג'ייק שם את ידו על שלי סגר את ידו בלפיטת ברזל ומשך אותי החוצה.
"בואי, אני צריך להראות לך משהו"
הוא הוביל אותי לסמטה שהייתה ליד הקפה, לרגע אחד ראיתי את הקיר שמאחוריו וברגע השני…