אנשי הפניקס – פרק א'

27/07/14

הסתובבתי לאחור בעודי רצה, חמישה גברים, אולי יותר, לא הצלחתי לקלוט את מספרם במדויק, לבושם שחור, כשמי הלילה.
“שיט" אנחת יאוש נפלטה מפי כשמעדתי על שורש של אחד העצים. כאב חד פילח את רגלי, הג'ינס נקרע והיה ספוג בדם. ניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי. “לעזאזל" כנראה נקעתי את הרגל. “אין לך לאן לברוח" קרא הגבר שבראש החבורה. מבעד לכתפי ראיתי אותו מכוון אליי אקדח "זה נגמר" אמר.

"מיי!! מיי!! זה רק חלום !! תתעוררי, הכל בסדר" שמעתי את אמא שלי אומרת. פקחתי את עייני והתרוממתי לישיבה. "זה היה חלום, רק חלום" אמרתי לעצמי מתנשמת. “אני בסדר אמא, סליחה שהדאגתי אותך". “טוב מתוקה, חזרי לישון, יום ארוך מחכה לך מחר" היא יצאה וסגרה בחריקה את הדלת מאחוריה.

שוב החלום הזה, תמיד אותו חלום. שלחתי מבט לשעון שעל השידה – 3:42 לפנות בוקר. לא ידעתי מה החלום אומר אבל דבר אחד ידעתי בוודאות, היום אני כבר לא ארדם. קמתי מהמיטה וניגשתי לחלון, פתחתי את הווילון בבת אחת, מראה כוכבים ואורות של בניינים ממרחק נגלו לפניי, פתחתי את הזכוכית ומשב רוח העיף את שערי לאחור, עצמתי את עייני מרוב הנאה כשפתאום הרגשתי משהו כבד פוגע במצחי. “מיי, כאן למטה" פתחתי את עייני "ג'ייק? מה אתה עושה כאן? “ מצמצתי את עייני כלא מאמינה. “הייתי חייב לראות אותך, רדי למטה בבקשה, אני צריך לדבר איתך". סגרתי את החלון, אספתי את שערי, החלפתי את הפיג'מה שלי לג'ינס וגופיה וירדתי למטה. “מיי" ג'ייק חייך. "היי ג'ייק, מה כל כך דחוף בארבע לפנות בוקר?”. שפתיו של ג'ייק נעו אבל מסיבה מסוימת לא הצלחתי לשמוע מה הוא אומר, הכל הסתובב פתאום ואז ראיתי חושך.

"היא תהייה בסדר אבל היא צריכה מנוחה כרגע, היא אמורה להתעורר תכף" מטושטש, למה הכל כל כך מטושטש? “אמא, אני חושב שהיא מתעוררת".
"מיי? איך את מרגישה?” מי הם? “מיי?” פי נפתח לכדי סדק, שמעתי אנקת כאב יוצאת ממנו ולאחר מכן הוא נסגר. “מיי, את יכולה לדבר?” הקול הזה, ילדותי, כל כך מוכר. “אחות !! היא התעוררה אבל היא לא מצליחה לדבר!!” אחות? אני בבית חולים? האחות נגשה אליי עם כוס מים ביד אחת, את היד השנייה היא השחילה מתחת לכרית והרימה את ראשי, היא קירבה את הכוס לפי. לגמתי קצת, כל לגימה גרמה לי לכאב, עד מהרה גמרתי את כל המים שבכוס. הסתכלתי על ידיי, צינוריות קטנות היו מחוברת לאורכן, בקושי הצלחתי להזיז אותן. מה קרה לי ?

"מה קרה?” שמעתי את עצמי אומרת חלושות. האישה עם השיער הבלונדיני קצר הסתכלה עליי במבט מודאג "את התעלפת חמודה, ג'ייק הביא אותך לבית החולים, אבל את תיהיי בסדר עכשיו"
ג'יייק? "אני לא זוכרת" כלום. “זה נורמלי אחרי עילפון" אמרה האישה בחיוך מרגיע.
"מי את?” מבטה המרגיע של האישה השתנה בין רגע וארשת חרדה תפסה את מקומו של החיוך. “אני אמא שלך, מיי, את לא זוכרת אותי?” מיי. קוראים לי מיי?
השפלתי את מבטי "לא".