קלואי תודה.
חחח רק שתידעי לך שנורא התבאסתי שאני לא יכולה להמשיך, ופשוט חלמתי על ההמשך !
אז הייתי חייבת לכתוב אותו בשבילך! :)

אנשי האוטובוס פרק 6.

19/08/2011 835 צפיות 7 תגובות
קלואי תודה.
חחח רק שתידעי לך שנורא התבאסתי שאני לא יכולה להמשיך, ופשוט חלמתי על ההמשך !
אז הייתי חייבת לכתוב אותו בשבילך! :)

"אז מה קורה ?" הוא חייך.
"הכל בס.." באתי לומר, אך משהו עצר בעדי. האוזניים שלי החלו לכאוב בגלל כל הרעשים שהיו סביבי, המון בומים כמו של פצצות נחתו עלי. כל האנשים באוטובוס החלו לשים את הידיים על האוזניים בתקווה שזה יעזור להשתיק את הדבר הנורא, המון גיצים עפו באוייר, ראיתי רק אש גיצים ועשן, ואפילו נחנקתי בגללו, "יעל?!?, בןן?!?" צעקתי לעברם, אבל שום תשובה לא שמעתי, הרעש הנוראי לא עזר כ"כ . לפתע החלו כאבים עזים בידיי נפלתי על ריצפת האוטובוס, וקיבלתי מכה חזרה בראש , גם רגלי הימנית שרפה.
לפתע ראיתי את ההוא מזנק עליי, ומנסה להסתיר אותי מהאש שהתפשטה לה ברחבי האוטובוס, "הכל יהיה בסדר, אל תדאגי!" הוא אמר.
"איפה יעל!?" צעקתי, כבר לא היה אכפת לי מעצמי. כאב לי יותר מידי כדי שאני אצליח לסבול.
"אני לא יודע."

____________________________________________________

"אמא, אמא! תיראי, אני לא צולעת יותר, הרגל לא כואבת !" אמרתי לאמא באושר, החיוך עלה מעל לממוצע שאני מחייכת בדרך כלל.
היא חייכה, והחלה לחבק אותי בחוזקה "לא ידעתי אם תיצאי מזה בנס נסיכה שלי".
כמו שאתם שמים לב, אחרי הפיגוע, היה לי כ"כ קשה להשתקם. עברו כבר שבעה חודשים מאז האירוע, ואני? התחלתי חיים חדשים. בית ספר, גם לא היה בתיכנון, הרופא אמר שרק אחרי חודש שאני אבריא לגמרי אני אוכל לחזור.
בפיגוע עצמו, מסתבר שהנוסע שישב ליד בן היה מחבל, כל יום מאז השבעה חודשים האלה, בן אומר לי שאם הוא היה יודע שזה מה שיקרה, הוא היה רוצח את המחבל.
בן הציל אותי מפגיעה רצינית יותר, כשהוא הגן עליי עם גופו, כל אזור הגב התחתון נשרף, ותישאר לו צלקת יותר גדולה משלי, שהוא עוד לא השתקם ממנה, הוא עכשיו על כיסא גלגלים.
אוזן שמאל שלי נפגעה מהבומים החזקים שהיו שמה, ואני בערך חירשת. רגלי הימנית נכבתה במצב מאוד קשה, והתנפחה לצורה שעד היום אני לא מבינה איך זה היה הגיוני, צלעתי למשך שבעה חודשים, או יותר נכון ארבעה, כי בשלושה הראשונים בקושי הלכתי.
אבל שום דבר לא יעלה על הכאב שבלב שלי, אחרי הפיגוע, גיליתי שיעל שלי מתה, נרצחה בידי המחבל, הגופה לא נפגעה כ"כ קשה, אבל היא עצמה הייתה אסמטית, ובגלל כל העשן היא נחנקה.
רק אם היא לא הייתה מבקשת ממני לבוא אליי.
עם בן אני מדברת כל יום, אני הולכת אליו הרבה, אמא שלו נחמדה. אחיו הקטן שהיה בבית חולים השתחרר ביחד איתו, אני לא יודעת בדיוק מה היה לו, אני מפחדת לשאול את בן.

"אני חייבת להראות לבן" אמרתי לאמא, "טוב, אמא את יכולה להקפיץ אותי אליו? , אני חייבת להראות לו שאת הקביים אני לא צריכה יותר!" הוא ידע כמה שנאתי אותם.
"בשמחה" אמרה אמא, לקחה את הארנק שבו היה הרישיון ואת המפתחות של המכונית.
לאחר כמה דקות כבר היינו אצל בן, אמא שלו בירכה את אמא שלי, ואני אמרתי שלום חפוז והלכתי מהר לחדרו.
"שלום!" פתחתי את דלת חדרו, וחייכתי.
הוא ישב ליד המחשב עם הכיסא המיוחד שלו קראנו לו יוסי. הוא ראה כבר שאני עומדת בלי קביים, ומיד חייך "תותחית!" הוא צעק עד שגם האמהות שלנו יכלו לשמוע את זה. התקדמתי וחיבקתי אותו,
"בקרוב אצלך" חייכתי אליו והלכתי לשבת על מיטתו.
הוא התקדם עם יוסי הכיסא לכיוון המיטה, "תעזרי לי?".
"בטח" ומיד נתתי לו תמיכה עם ידי כמו שהיינו רגילים. הוא עלה למיטה וישב לידי.
"את יודעת? אתמול נזכרתי ביום שנפגשנו, הייתי כ"כ מטומטם" אמר וחייך.
"ברור שהיית מטומטם, בחורה מתחילה לדבר איתך, ואתה מתנהג אלייה כמו לזבל!, עד היום אני אזכור את ה'זה משנה?' שלך !" שנינו צחקנו.
"אה נכון, אני התכוונתי אז לפעם השניה שנפגשנו. או השלישית, איך הכנסת אותי לעזאזל אלייך הביתה?" שאל, "לא לימדו אותך לא להכניס זרים הביתה?" הוסיף.
"להגנתי אני אומר שזאת הייתה אינטואיציה נשית!" חייכתי, "הייתה לי הרגשה שלא יקרה כלום".
נשמעו דפיקות על הדלת, ואמא שלי פתחה אותה. "סליחה על ההפרעה, אבל.. אני הולכת נסיכה, תתקשרי אלי כשתרצי לחזור".
"טוב" חייכתי.
היא סגרה את הדלת, והלכה.
"רוצה לצאת?" שאלתי אותו.
"עם יוסי?" שאל בחזרה.
"בטח שעם יוסי!" עניתי.
"לאן?" הוא שאל, אףפעם לא באמת יצאנו מהבית שלו, גם אליי הוא לא בא, רק בגלל שהוא לא אהב להסתבך עם יוסי הכיסא. הוא תיעב אותו, כמו שאני שנאתי את הקביים, למרות שאין מה להשוות.
"יש ליד הבית שלך גן כזה יפה, תמיד רציתי ללכת אליו" חייכתי.
"אז נלך?" חייך.
"נלך".
עזרתי לו להתיישב בחזרה על הכיסא, ופתחתי לו את הדלת.
עברנו דרך המטבח.
"אמא, אנחנו הולכים לטיול" אמר בן.
"מתי תחזרו?" שאלה.
"אני לא יודע, אל תדאגי לי. ביי" אמר.
חזרתי על המילתו האחרונה ונופפתי לה, כשיצאנו אמרתי לו שעכשיו אני חייבת לו, ושהוא בכלל לא צריך להתאמץ כי אני יכולה ללכת ולדחוף את הכיסא.
בהתחלה הוא לא הסכים, אבל לא הייתה לו כ"כ ברירה, כי לא הקשבתי לקולות הגבורה שהוא ניסה להוציא מפיו, "לא זה בסדר" "אני מסתדר יופי" "תפסיקי אני לא ילדה קטנה" "אני אהיה בסדר רק תני לי לבד" עד שהוא נכנע.
"אמרתי לך שהוא יפה, איך לא סיפרת לי עליו עד עכשיו?" שאלתי.
"מי יפה? הגן?"
"כן" עניתי.
"לא יודע, זה גן של בנות. אףפעם לא הייתי פה" ענה.
"אז, עכשיו אתה נקבה" צחקתי עליו, הוא כבר היה רגיל שאני יורדת עליו בצורה כזאת, וצחק גם.
הגן היה לא גדול ולא קטן מידי, כולו היה מלא בדשא ירוק, חוץ מהשבילים שהיו חקוקים עם אבנים יפייפיות. שלא נדבר על הפרחים שהיו שמה, מכל הצבעים מכל המינים והפרפרים ריחפו להם ליד הפרחים. היה שמה נדנדה אחת מעץ שמיועדת לשלושה אנשים לפחות. אףאחד לא היה בגן הזה, הוא היה פשוט דומם, זה די הפתיע אותי.הכל היה כמו בסרטים.
"באמת יפה פה" אמר בן, לאחר כמה דקות של הליכה.
"אמרתי לך, אנחנו חייבים להיות כאן יותר" חייכתי ונעצרתי, "נשב על הדשא ?"
"כרצונך" חייכתי והלכתי לעזור לו לשבת בנוח.
אחרי דקה או שתיים של שתיקה, "אני כבר לא מפחדת לנסוע באוטובוס" אמרתי לו.
"כל הכבוד, את בטוחה? היית שמה שוב?" שאל.
"לא הייתי, אבל לא אכפת לי להיות שמה, ההרגשה שיש לי עכשיו היא שונה ממה שהיה בהתחלה, אם אמא לא הייתה אוסרת על זה כ"כ, לא היה אכפת לי לנסוע שוב".
"אל תיהי כ"כ בטוחה שלא תפחדי שתעלי" חייך, שם את גבו על הדשא ושכב.
"נכון, עוד לא ניסיתי, אבל אני לא מבינה את אמא, למה שזה יקרה שוב?" אמרתי, חזרתי על תנועתו ושכבתי גם.
"את בחיים לא תביני אמהות, רק עד שתיהי אמא, אני חושב" אמר והחזיק את ידי.
הסתכלתי על הידיים שלנו משולבות זו בזו לרגע ואז העלתי את המבט אל הפנים שלו, הסתכלתי לו בעיניים, פעם ראשונה שאנחנו מחזיקים ידיים בצורה כזאת.
"אני שמח שהכרתי אותך" חייך אחרי שאמר.
"גם אני"


תגובות (7)

וואו!
יש!!!
סוף סוף המשכת!
שהחיינו!
סיפור מדהים!
כבר חשבתי ששכחת מהסיפור או מהאתר ולא נזכה יותר להמשך.
יש לי הארה קטנה: כותבים "אמהות" ולא "אמאות".
אני מקווה שתקחי את ההארה כביקורת בונה ולא תעלבי או תפגעי.
כמובן שאת יוכלה להתעלם מהארתי במידה והיא לא מוצאת חן בעיניך.
תמשיכי בבקשה הכי מהר שאת יכולה ^_^

19/08/2011 11:19

חחחחח אני עם קלואי!:)
באתי לכתוב משהו כזה אבל אם קלואי כבר שמה ככה זה יהיה סתם תקוע;)

19/08/2011 13:14

חחחחחח, מדהימות תודה על התיקון, אני תמיד מתקנת אנשים כי אני חושבת שזה יגרום להם בסופו של דבר לכתוב נכון.
אממ.. לא קיבלת את המכתב שכתבתי לך קלואי ?
אם לא אז חשוב לי להסביר לך מה קרה במקום אחר !, וגם לך יהלה אם זה מעניין אותך ..
בכלמקרה. תודה לכן, אתן מדהימות.

19/08/2011 16:21

לא, לא קיבלתי =]

ליתר דיוק: קיבלתי אבל הכל כתוב בג'יבריש כזה, אם את מבינה למה אני מתכוונת…
אם לא, אז הנה הסבר:
ג'יבריש= סימנים וקווים מוזרים שהמחשב עושה.
אשמח אם תישלחי לי עוד פעם.
אני החזרתי לך אימייל, לא יודעת אם קראת אותו או לא אבל ביקשתי שתישלחי לי דרך האימייל שלך ולא דרך האתר כי לא מבינים כלום…

22/08/2011 00:38

חחחח לא קיבלתי, אממ. אני ממש רוצה להסביר לך וליהלה מה קרה .
אוח, מעצבן שאני צריכהלהסביר את זה שוב, פשוט שפכתי את הלב באימייל הראשון ..
[email protected] אתן מוזמנות להוסיף אותי למסנג'ר,ף או לשלוח לי הודעה באימייל, אני אשלח לכן את הסיבה ממש חשוב לי שלא תחשבו שנטשתי או משהו סתם ככה :S

25/08/2011 20:25

אוקיי =]
אין לי מסנג'ר או מה שזה לא יהיה אבל אם זה כתובת אימייל אני אוסיף אותך =]
ומה קורה עם ההמשך?

08/09/2011 22:22

אני אשמח לדעת!!!!!
את יכולה לשלוח למייל הזה: [email protected]

08/09/2011 22:46
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך