אנשי האבן פרק 1

היא, הלא היא רוני, ישבה בחדרה ומדדה תלבושת. לכבוד יום ההולדת לחברתה הטובה ביותר התכוננה לנסוע אל הים. כעת קיץ, מותר לצאת מן העיר וכמו כן מותר להתרחץ בים. הים היה במרחק של 50 ק"מ נסיעה.
"מה את עושה, בובה?" שאלה אימא כשנכנסה לחדרה של ביתה.
"הכל בסדר, אימא," אמרה רוני, "אבל אני צריכה את העזרה שלך. מה עדיף," היא הרימה שמלה פשוטה בצבע תכלת עם עיגולים שחורים, ושמלה מהודרת אדומה, "זה או זה?"
"המהודרת, כמובן." אמרה האם. "האם מותר לי לשאול, לאן את נוסעת?"
"לים, אימא." ענתה רוני בשקט.
היא כבר חזתה את התגובה של אימא שלה.
"מה?!" נשמעה צרחה איומה. "לאן את נוסעת?!"
"אני לא אתקרב למים, מבטיחה," התחנפה רוני וחיבקה את אימה.
לאימא לקח די הרבה זמן לעכל את הידיעה.
"את רצינית?!" שאלה לבסוף.
"אמא, בבקשה, אני מתחננת…" מלמלה רוני.
"שום ים!!!" צרחה אימה. "בים יש לחות, יש קצף של גלים, ואתם בטח תעשו מלחמות מים, ו… לא. שום ים!"
לא משנה כמה רוני בכתה והתחננה, אימה לא הסכימה לה לצאת. היא פשוט ננעלה.
לאחר כשעה, אימא הודיעה שהיא הולכת 'לעצום עין לרגע'. רוני כל כך כעסה שלא היה לה אכפת. למה אמא לא מוכנה לתת לה לצאת? למה היא לא יכולה להיות טיפה חופשייה?!
זהו זה.
היא החליטה לפעול לבד. היא חיכתה שאימא שלה תירדם, ואז התגנבה אל החלון, זינקה דרכו לחצר, קפצה מעל השער והחלה להתקדם לעבר חברתה. על מיטתה השאירה פתק:
"לאימא היקרה,
אני אוהבת אותך, ואת יודעת את זה. אני לא רוצה שנריב, אני רק רוצה לצאת לבלות.
אני רוצה להיות חופשייה. אני אחזור בשמונה. מקווה שתביני,
רוני (-: