אנקובר- פרק 1(:

שוב. מחשבות. אנלא יעשה את זה ארוך מדיי אבל גם לא קצר מדיי. לא, לא. האמת זה יהיה ארוך. יותר מתמיד. שוב פעם אנה כעסה עלי היום. שוב. היא לא אוהבת אותי, לא יודעת למה. ״את הבאת רק רוע לבית!״ תמיד הייתה אומרת לי, אני כבר יודעת איך להיות חזקה במצבים כאלה. להתעלם. ואחר כך לעקוץ אותה. דניאל, הידיד הכי טוב שלי. שתמיד שם בשבילי אומר שהיא פשוט מחפשת על מי להאשים את הצרות שלה. כנראה שהוא צודק. אבל אחות זה אחות, ותמיד יצא שאני לא מרוצה בקטעים כאלה, משפחתיים או אחרת. אני חושבת שדניאל מתחיל לפתח כלפיי רגשות. אבל גם אני. זה נשמע לי לא נכון אבל זה מה שהלב מרגיש ואני לא יכולה להתנגד אליו, זה כואב לי מדיי. תמיד ראיתי את עצמינו ביחד, במיוחד (רק) בחלומות. אבל, מה? הוא. הוא טוב מדיי בשבילי. הבנות עומדות בתור בשביל רק להגיד לו ״היי״. אני כלום ליידן. הן יפות וחטובות. ואני לא. אני לא מגדירה את עצמי כבן אדם שמן, אבל גם לא כבן אדם רזה .
אני ממוצעת. אבל בנים אוהבים רזון.
לא כולם. רובם. נו שיט, שוב פעם חפרתי לכם? סליחה. מצטערת. חפרתי. עם לא הבנתם אני פה חופרת על עצמי. כן. קוראים לי לילאן. אני עולה לכיתה י׳. כמו שכבר הבנתם החברה הכי טובה שלי היא בעצם ידיד. דניאל. אין לי אף אחד מלבדו. אני גרה במודרין. זה שם של שכונה, בפלורידה..
יש לי אימא, מדהימה ואבא .. ש.. אף פעם לא הכרתי אותו, אבל על פי הסיפורים הוא היה אדם טוב. הוא נפטר כשאימא שלי הייתה בהריון. עצוב, אני יודעת. ואחותי, אנה. ילדה ממורמרת. אה, ושכחתי לספר לכם עוד משהו על עצמי.. משהו קצת רע. אני יכולה לשלוט באנשים. מופרחת? כן נכון. אבל זה אמיתי. הצלחתי לשלוט באנשים רק בעזרת העיניים שלי..