אנני – פרק 4

פרק 4
הקללה
"מה עשית?!" ניל כעס כל כך. מהר יותר משהבחין, הוא מצא את עצמו ליד דניאל, אוחז בגלימתו ומקרב את פניו אל פניו שלו, תנוחה שבדרך כלל ראה בטלוויזיה שבריונים משתמשים בה הרבה. אבל ניל לא היה בריון. הוא היה נער כועס מאוד, שחברתו הטובה נעלמה מתחת למי הים. מה היה הקשר שלו אל אנני? היא הייתה כמו אחותו, והרצון להגן עליה בער בקרבו.
כן, אנני תמיד ידעה לקרוא אותו כמו ספר פתוח. תמיד ידעה איך לעודד אותו. ועכשיו היא נעלמה, נחטפה, בגללו. בגלל הנער שעומד מולו.
נחטפה זו מילה חזקה. אחרי הכול, זה לא שיש לתמנון משהו אישי נגדה. לא, אבל למישהו אחר כן.
הוא ניער את ראשו וחזר להסתכל בדניאל, שנאבק לנשום.
"ניל, תירגע." לחשב אמיליה באוזנו. אבל הדבר האחרון שניל היה יכול לחשוב עליו היה להירגע. דמו שאג באוזניו.
"לא-לא התכוונתי…. ז-זה השיקוי…. שהוא-הוא נתן לי." אמר דניאל בגמגום, עדיין נאבק לנשום.
"מי?!" צרח ניל. לא היה לו אכפת מקהל הילדים שעמד סביבם.
"א-אני לא י-יודע. היה לו ע-עיניים צ-צהובות." נחנק דניאל. ניל הוריד אותו מיד.
"אמרת עיניים צהובות?" שאל ניל. ידיו רעדו. לא יכול להיות שהם מדברים על אותו אדם, זה פשוט לא יכול להיות. אבל זה היה הגיוני. דניאל הנהן. ניל משך בידו והחל לגרור אותו אל עבר הטירה. קהל הילדים הלך אחריהם בצעדים מהוססים.
"אנחנו מעוניינים לדבר לבד." הבהיר ניל בנימה ארסית. הילדים נעצרו, אך המשיכו לעקוב אחריהם במבטם.
ניל לקח את דניאל למגרש הקווידיץ' הריק. דניאל סיפר לו את הסיפור של תכנון תוכניתו, מהסוף להתחלה.
"מה?!" שאל ניל בתסכול והניף את ידיו. אחרי זה, הוא נאנח, והתאפק לשמור על חזות רגועה. "אמרת איש עם עיניים צהובות." אמר ניל בשלווה מאומצת. דניאל הנהן. "זה אותו איש שאני ראיתי במהלך השנים. אותו האיש שניסה להרוג את אנני כמה וכמה פעמים." אמר בנימה קודרת.
דניאל התיישב עד הדשא, חיבק את בירכיו וטמן את ראשו בהן.
"זה הכל באשמתי. עכשיו היא עלולה למות." אמר. ניל חשב שהוא רואה דמעה מבצבצת בזווית עינו.
"זו לא אשמתך המלאה," אמר ניל אחרי כמה דקות של שתיקה. "אחרי הכל, אמרת שחשבת על הרעיון שנייה לפני שהאיש הגיע והציע לך את השיקוי. יכול להיות שהוא החדיר לך אותו. היית רק השליח." אמר ניל. דניאל הרים את ראשו והביט בו.
שליח מטומטם מאוד." אמר בתיעוב עצמי. פרצופו התעוות קצת ואז נרגע. הוא שכב על הדשא ופרס את ידיו לצדדים.
"קום," אמר ניל. "אנחנו צריכים למצוא אותה." ניל עזר לדניאל לקום.
"איך?" שאל דניאל.
"התמנון לקח אותה מתחת למים. אז כנראה יש להם שם איזו מפקדה." אמר ניל. "מחר, יש לנו יום קצר, עד אחד. ניפגש פה באחד וחצי. נלך להציל אותה." אמר ניל, ובזאת סיים את השיחה. הוא הסתובב והתחיל ללכת לחדר המועדון, מותיר את דניאל לבד.
'הוא מטורף' חשב דניאל. אבל הוא ידע שניל לא ייתן לו לסגת וגם הוא עצמו. אחרי הכל, זה באשמתו.
דניאל התיישב על הדשא שוב. הוא ליטף אותו וחשב על אנני. איך הוא היה יכול להיות כזה מטומטם?
"אדיוט. אדיוט. אדיוט." הוא דפק על מצחו.
"אל תעליב את עצמך. עזרת לנו מאוד." אמר קול מוכר. דניאל קם במהירות והביט באיש בעל העיניים הצהובות.
"אתה!" קרא דניאל. "איפה אנני?" צעק. האיש צחק. הפעם דניאל שמע את הלעג ואת הקרירות בצחוקו.
"במקום בטוח ושמור מפניכם." דניאל הביט בו בהפתעה. "כן, אני יודע שאתה וחברך מתכננים לחפש אותה." אמר בנימה משועממת ובחן את ציפורניו. הוא נראה בדיוק כמו בפעם הקודמת. אותם בגדים, אותו האיש. "בהצלחה עם זה." אמר בנימה משועשעת, ששמץ של לעג היה גלוי בה.
דניאל הרגיש כעס. הוא הוציא את שרביטו מכיסו.
"איפה היא?! תגיד לי עכשיו או- או- או-"
"או שמה?" לעג לו. "מה כבר אתה יודע לעשות? אילו קללות את כבר מכיר? אילו קללות תהיה מסוגל לבצע?" אמר בקרירות ובבוז גלויים. הוא ליטף את שרביטו בעדינות. ידיו של דניאל רעדו.
"א-א-אני-" גמגם.
"אתה כלום." הטיח בו. "אתה בסך הכל ילד קטן שלא יודע את מקומו. אל תתערב." אמר לו באכזריות.
"או שמה?" דניאל חיקה את קולו והביט בו בכעס. האיש חייך והוריד את ידו משרביט העץ. בתנועה קלילה הניף את שרביטו.
"קרושיו!" קרא האיש בעל העיניים הצהובות. הוא אמר את זה בכזו נינוחות, כאילו זו לא קללת בלתי-מחילה. קלות שעליהן נכנסים לאזקאבן – כלא הקוסמים הנוראי. דניאל כשל על בירכיו, מתענה בכאב. הוא הרגיש כאילו כל וריד, כל גיד, כל שריר, כל עצם ותא בגופו מתפוצץ. הכאב היה מסנוור. הוא צרח בכאב.
"דיי!" צעק דניאל. הכאב היה בלתי נסבל.
"אה, אתה רוצה שאני אפסיק?" אמר האיש בשעשוע, נהנה מהכאב שלו. הוא הזיז את שרביטו במעגלים, בריבועים, בכל מיני צורות שגרמו לדניאל לצעוק ולהתפתל בכאב. האיש צחק בהנאה ובסיפוק.
"איזה מין בן אדם חולני אתה?!" נאנק דניאל. פניו של האיש התעוותו והוא הגביר את הכאב.
"אה, אה, אה. לא ככה מדברים. היזהר בלשונך." אמר האיש וחייך ברשעות. דניאל סבל. הוא הרגיש כאילו כל אטום בגופו נשרף. הוא רצה שהכאב ייפסק. הוא הרגיש חלש. הוא הבין, שהאיש מתכוון לענות אותו למוות. אף על פי הכאב המסנוור, דניאל חשב בצלילות. הוא חשב על אנני, על מה שעשה לה. הוא חשב על ניל, על הכאב שגרם לו בעקבות זה. הוא השלים עם מעשיו, עם עצמו, ניסה לתת לעצמו מרגוע. הוא צרח פעם אחת אחרונה, ואז זה נפסק. דניאל שכב על הרצפה, עיניו עצומות.
'אז ככה מרגישים כשמתים.' חשב. 'כלום.' פתאום משהו סנוור אותו, ודניאל פקח את עיניו. הוא ראה את השמש, וליבו בער בהכרת תודה. הוא גילה שהוא שוכב על צידו, ושהוא רועד, אף על פי שהיה אפילו חם. הוא ניסה להפסיק לרעוד, אבל לא הצליח. הוא עצם את עיניו שוב והתהפך.
"אתה בסדר?" הוא שמע קול. דניאל פקח את עיניו בלית ברירה וראה את ניל גוהר מעליו. לרגע הוא שכח איפה הוא, ומה קרה. ואז הזיכרונות חזרו אליו. התמנון. השיחה עם ניל. השיחה עם האיש בעל העיניים הצהובות. הקללה.
"הראש לי…" מלמל.
"היית נתון תחת קללת קרושיאטוס." אמר ניל. מבטו היה רציני, והוא לא מש מדניאל.
"האיש עם העיניים הצהובות." מלמל. הוא היה מטושטש. הוא שמע את ניל אומר משהו במעומעם. ניל כרך את ידו של דניאל סביב כתפו והוביל אותו למרפאה. הוא אמר לרופאה שהוא מצא אותו ככה. את כל זה דניאל לא שמע. הוא היה חצי מעולף, אבל הוא חשב בצלילות על דבר אחד.
ניל הציל אותו. הוא חב לו את חייו. למרות מה שהוא עשה, ניל הציל אותו. והוא לא יישכח את זה.