אנני – פרק 3

פרק 3
מתחת לפני האגם
שבוע עבר מהמתיחה של אנני. היא חשבה כבר שדניאל וויתר על הניסיון לעלות על המתיחה שלה, והרגישה הדורת ניצחון. אבל הניצחון הזה עלה לה במחיר כבד.
ניל.
הם לא דיברו אחד עם השני, והריב שלהם עוד הדהד במסדרונות הקומה השביעית.
"אתה עשית מה?!" היא צרחה עליו, כועסת לשמע הווידוי של ניל על שעזר לדניאל.
"מה ציפית שאעשה? שאתן לו למות?!" הוא צעק בחזרה. שניהם היו נסערים מאוד, וכל אחד ראה רק את הצד שלו מבלי אפילו לנסות להבין את הצד של האחר.
"זו מפלצת שקל לחסל!"
"ובאותה קלות, היא יכולה הייתה לחסל אותו! ראיתי כמה מבועת הוא היה!" אנני התאפקה לו לשאול אותו מה הייתה צורת הבוגראט, מחשש שהריב יחריף. מה שקרה גם בלי השאלה.
"אני אמרתי לך לא לעשות את זה! ולא הקשבת לי! אבל למה ציפיתי, את אף פעם לא מקשיבה לי!" הטיח בה. אנני הזדעזעה מהמילים הללו.
"זה לא נכון-"
"אה, כן?!" קטע אותה באכזריות. עיניו רשפו זעם, ומחצית משיערו נפלה על עיניו, אבל הוא אפילו לא טרח להזיז אותו. היא וניל מעולם לא רבו, לא ככה. "מתי הייתה הפעם האחרונה שעשינו מה שאני הצעתי, ולא מה שאת הצעת?" לאנני לא הייתה תשובה. בפעם הראשונה בחייה היא נשארה חסרת מילים וחסרת אונים בריב כלשהו.
"תפסיק להציג אותי כמו האיש הרע! הוא קיבל את מה שמגיע לו." אמרה, והנמיכה את קולה. ניל הבין את הרמז וחדל לצעוק גם הוא.
"זה היה מאוד אכזרי. חשבתי עד עכשיו שאני מכיר אותך, אנני. אם לא הייתי מגיע בזמן, הוא היה יכול להיות מת עכשיו. ומה היית אומרת אז?" הוא אמנם לא צעק, אבל קולו היה תקיף, והמבט בעיניו לא השתנה.
"א-א-א-" גמגמה אנני והשפילה את ראשה. "אני לא יודעת." ניל הרים את סנטרו מעט ושילב את ידיו על חזהו.
שתיקה קצרה.
אף אחד מהם לא העז לשבור אותה. כמעט מבלי ששמה לב, דמעה זלגה מפניה של אנני, ונפלה היישר אל הרצפה בקול טפטוף עדין. פניו של ניל התעוותו מעט ולבשו צורה יותר עדינה.
"אנני…" לחש ניל ברוך והניח את ידו על כתפה בזהירות. היא ניערה אותה.
שוב שתיקה.
"אני מצטערת." אמרה לבסוף, אבל טעותה הייתה המבט הרושף בעיניה והנימה הכועסת.
"אבל את לא מצטערת על מה שעשית. את מצטערת שאנחנו רבים על זה." פירש ניל. הוא צדק, ושניהם ידעו זאת. אנני הרימה את ראשה בחמת זעם והביטה היישר אל תוך עיניו. רק מאוחר יותר, כששחזרה את הזיכרון בראשה, הבינה שמה שהשתקף מעיניו לא היה כעס וזעם, אלא עצב מר.
היא הסתובבה בכעס, והלכה במהירות וזעם, לא משנה לאן. ניל זקף את ראשו, והסתובב והתחיל ללכת גם הוא, לכיוון השני.
אבל הם לא ידעו שבשקט ובצללים הסתתר מישהו, והקשיב לשיחתם. והוא אהב את מה ששמע.

כל הוגוורטס הבחינה ששני החברים היו בריב. המבטים הזועמים ששלחו אחד לשנייה, חשיקת השפתיים, העובדה שכל אחד מהם היה לבדו בפעם הראשונה. ובשבוע הזה, הם לא היו היחידים שהתבודדו.
דניאל מלר ישב המון בספריה, כל יום. ערימת ספרים תמיד הייתה מצויה לידו, ואף אחד לא הבין מה עובר עליו. מי שחיפש אותו, ידע שאפשר למצוא אותו בספריה, ראשו השחור שפוף תמיד מעל ספר.
כן, הוא תכנן את המתיחה הנוקמת. הוא היה נסער מהמתיחה של אנני, נסער וכועס. עם הזמן הרגשות האלה עברו לו, חוץ מרצון לנקמה. היה לו רעיון קטן, אבל הוא לא רצה שזה יהיה קטן, הוא רצה שזה יהיה גדול. הוא תכנן את זה עד לפרטי הפרטים הקטנים והשוליים. תוכניתו לא תיכשל. הוא בדק את כל האפשריות שיכולות לקרות, והיה בטוח שבכל אפשרות, תוכניתו תצליח. הוא לקח את כל הגורמים החיצוניים, הפנימיים וכל דבר אחר בחשבון.
הוא סיים, לאחר שבוע של הכנות. הוא עבר על תוכניתו בפעם האחרונה, קם ממקומו, וסגר את הספר. הוא החזיר את כל הערימה למדף ופה לצאת מהסיפריה.
"להתראות." אמרה לו הספרנית. היא הייתה מעט שמנמנה, אבל חמודה והיא תמיד עזרה לו בחביבות. דניאל חייך.
"אני חושב שאני לא אבוא לפה בתדירות גבוהה כל כך כמו שבאתי בשבוע האחרון. תודה שעזרת לי עם כל מה שהייתי צריך. להתראות." אמר ויצא מהסיפריה, מותיר את הספרנית מבולבלת במקצת.

כל השכבה הייתה באגם, כולל את כל הבתים. כולם השפריצו אחד על השני בבלגן גדול, והיה כיף גדול.
"אמיליה! די!" צעק ניל כשחיוך גדול מרוח על פניו. הוא ואמיליה – ידידתו החדשה מבית רייבנקלו– היו במלחמת מים, כמו הרבה אחרים שהיו שם, ואמיליה נראתה כמנצחת. היה לה שיער שחור ארוך ויפה, עיניה בצבע חום בהיר. היא נראתה עדינה כל כך, כאילו הייתה עשויה מחרסינה ועלולה להישבר בכל רגע. השניים בהחלט נראו כעושים חיים.
דניאל הסב את ראשו וראה את אנני יושבת ליד אחד העצים, שקועה בספר. מדי פעם הייתה מרימה את ראשה, מסתכלת בילדים המשתוללים ליד האגם – בעיקר בניל ובאמיליה – מגלגלת עיניים וחוזרת לספר. היא לבשה גלימה שחורה, ונעלה איתה מגפיים בצבע שחור. אף אחד לא יודע מאיפה ההתאמה הזו הגיעה. בשיערה הבלונדיני נצבעו הפסים השחורים הרגילים.
דניאל חייך, ויצא מהאגם. חלק מהילדים עצרו את עיסוקיהם והסתכלו עליו. דניאל לקח לאנני את הספר וזרק אותו הצידה.
"מה נראה לך שאתה עושה?!" צעקה עליו. כתגובה, הוא השפריץ עליה מים מידיו שכן, היו רטובות. אנני הזעיפה את פניה, עיניה רושפות. דניאל צעד כמה צעדים קלילים אחורה לעבר האגם, כמתגרה בה.
"קדימה. בואי תרביצי לי, אני יודע שאת רוצה." גיחך. הוא בהחלט צדק בדבריו. אנני קמה בנוקשות והתקרבה אליו בצעדים מאיימים.
"אני אעשה את זה בדרך המוגלגית." מלמלה והפשילה את שרווליה בתנועה מאיימת. דניאל כבר הגיע לאגם.
העשר דקות הבאות עברו במלחמת המים הכי אכזרית שנראתה בעולם אי פעם. אנני לא הייתה מודה בזה לעולם, אבל היא די נהנתה. להשפריץ על דניאל היה נחמד, אבל היא יותר אהבה להשליך עליו כדורי שלג ביחד עם ניל, הם היו קשים יותר ומזיקים יותר.
לפתע הוא הרים את ידיו בכניעה.
"הפסקת אש, אני מבקש!" אמר, חיוך שובב על פניו. אנני פלטה נחרת בוז.
"במלחמה אין הפסקות אש, מלר!" אמרה.
"האמת שיש-" דניאל זכה לעוד כמות של מים על פרצופו. הוא חייך, אבל לא את החיוך הרגיל, שלו. אלא את חיוך של יודע-משהו.
הוא נזכר כשישב ליד האגם בתחילת השבוע המפרך, לפני שחשב על רעיון. הוא היה נואש לאחד, וניסה לעלות על דעתו כל דבר שהכיר וידע. הוא לא העז לבקש עזרה, כי לא רצה שידעו שהוא מתכנן משהו. הוא ישב אז ליד האגם, ידיו מחבקות את בירכיו.
"יש לי את מה שאתה צריך." קול עייף הקפיץ אותו ודניאל קם על רגליו במהירות. שנייה לפני שהאיש דיבר, רעיון הפציע במוחו, ודניאל נבהל מאוד.
"מי אתה? אני לא צריך כלום!" השיב דניאל המופתע ובחן את האיש.
האיש היה בסביבות גיל 40 -45. עיניו היו שקועות ועייפות, אך צבעם היה צהוב נדיר, וזיק של שובבות חבוי בהן. הוא היה קירח, למעט כמה שיערות אפורות שצמחו בצידי ראשו. למרבה ההפתעה, הוא לבש בגדי מוגלגים של עובד ניקיון, מדים בצבע כחול חיוור. דניאל ידע שזו רק תחפושת. נעליו, היו נעליים שחורות יקרות מאוד שכנראה יובאו מאיטליה.
האיש צחק, צחוק שנשמע תמים לגמרי. אבל אם התעמקת בו, היית יכול לשמוע בו לעג וקרירות. דניאל לא התעמק בצחוק.
"זה," האיש הוציא מכיסו בקבוקון קטן וצר, שבתוכו היה נוזל בצבע חום-אדמדם. "יעשה את ההשפעה שאת רוצה. אתה יודע, על מה שכרגע חשבת." דניאל לא האמין. איך הוא היה יכול לדעת על מה הוא חושב. ואז ההבנה הכתה בו.
הלטת הכרה.
דניאל תקע בו מבט מופתע.
"פשוט תרטיב בזה את הנערה, זה כבר יעשה את העבודה." אמר.
"מה זה עושה?" דניאל נלחץ מעט. האיש צחק וזרק לו את הבקבוק. דניאל הושיט יד כדי לתפוס אותו, אך הבקבוק החליק מידו. דניאל הצליח לתפוס אותו סנטימטר לפני שפגע ברצפה. דניאל התנשף, והרגיש זיעה קרה נוזלת במורד גבו.
"תיזהר עם זה ילד. זה חומר יקר." אמר האיש וחייך.
"איך אוכל לסמוך עליך שזה יקבל את ההשפעה שאני רוצה?" שאל. נדמה היה שכל חששותיו מהאיש נעלמו כל היו, אבל פעימות ליבו המהירות הזכירו לו שהוא מפחד, ושהוא לא בוטח באיש הזה.
"אתה יכול לבדוק." אמר האיש. דניאל השפיל את ראשו והביט בבקבוקון בריכוז במשך כמה דקות. הנוזל הזה יעזור לו? הוא לא היה בטוח.
"אתה בטוח?" שאל בנימה מפקפקת. שום קול לא נשמע. דניאל הרים את ראשו בהפתעה, אבל לא ראה שום נפש חיה בסביבה.
דניאל ניער את ראשו. המים שהגיעו אליו ניערו אותו מהזיכרון. הוא הביט באנני, שעמדה מולו, כנראה היא המשפריצה. פתאום הוא שם לב כמה היא יפה. גלימתה הייתה רטובה, ונצמדה לעורה הזח. היא כנראה פיזרה את שיערה, כי הוא היה מפוזר על עורפה, והפסים השחורים החלו לדהות במקצת. עיניה האפורות הביטו בו בבוז גלוי, אך שמץ של שעשוע נגלה בהן.
כעס ושנאה בערו פתאום בקרבו. כעס ושנאה כלפי הנערה שעמדה מולו. כלפי האחת שהביאה את הבוגארט אליו. זאת שהזכירה לו את פחדו הגדול ביותר – הוריו. אלה שנטשו אותו והשאירו אותו בבית יתומים. ילד קטן. לבד. עזוב. עצוב. מפחד.
הבעתו השתנתה במהירות, להבעה כעוסה וזועפת. היא נראתה מופתעת מעט למראה הבעתו הכועסת. מבלי לחשוב כמעט, דניאל שלח את ידו והוציא את הבקבוקון מכיס גלימתו, פתח את הפקק וזרק את תכולת הבקבוק על אנני. היא הסתובבה במהירות כדי שהחומר לא יפגע בפניה, והנוזל החום-אדמדם- הכתים את שיערה.
"מה זה?!" שאלה ואז לקחה נשימה עמוקה. "או, אלוהים זה מסריח!" קראה כשהבעת גועל על פניה. כמה ילדים הסתכלו עליה, והתרחקו קצת. חוץ מהריח המסריח, שום דבר לא קרה.
דניאל לא הבין. זו הייתה השפעתו של הנוזל? להיות מסריח? אולי הריח לא יעזוב אותה למשך כמה זמן, אבל זה לא מה שהוא רצה. בדיוק כשהתייאש, המים רעדו, גלים ארוכים וחזקים עברו בהם.
רוב הילדים חזרו מזמן לעיסוקיהם, אבל דניאל ראה מה מקור הרעידות. התמנון האדום-כתמתם שהשתכשך במי האגם בדרך כלל, התקרב אליהם במהירות. דניאל פסע כמה צעדים אחורה. אנני, שלא שמה לב לתמנון עדיין – שהיה מאחוריה – לא הבינה למה הוא מתרחק. התמנון כבר הגיע אליהם. כמה ילדים צרחו, ואז אחת מזרועות התמנון הכתומות אחזה באנני המופתעת, הרימה אותה לאוויר וטלטלה אותה.
חיוך רחב התפשט על פניו. הכל הולך לפי התוכנית. הוא כבר ידע מה הולך לקרות, הוא חקר על התמנון ועל החומר שהאיש המוזר הביא לו. החומר היה שילוב של כמה חומרים די נפוצים, ושל יסוד נדיר, שגרם לבעלי חיים ימיים להימשך אליו גם מקילומטרים, ואם החומר על אנשים, אז עדיף להם לא להיכנס לים אלא אם כן הם רוצים שמאות יצורים ימיים יבואו אליהם. כמובן שזה תלוי במה שמכניסים בנוסף לחומר. אתה יכול להכניס לשיקוי משהו שיגרום לזה למשוך רק כרישים, דגים, או, תמנונים. התמנון יתפוס את אנני, יגרום לה לצרוח קצת, ואחרי שיסיים להשתעשע בה, יניח אותה ויעזוב. אנני תושפל כל כך, ודניאל ייהנה ממתיקות הנקמה.
אבל זה לא מה שקרה.
"תוריד אותי מיד, תמנון מכוער שכמוך!" צעקה אנני בכעס. היא אמנם לא צרחה בפחד כמו שהוא קיווה שיקרה, אבל דניאל ידע שהיא מבועתת מבפנים. היא התכופפה כמה שיכלה, ושלפה את שרביטה מכיסה.
דניאל חייך חיוך רחב מאוזן לאוזן, נהנה "מההצגה" שהעלה. אנני החזיקה בשרביט בחוזקה, אבל זרוע אחרת של התמנון חטפה אותו מידיה. את זה דניאל לא הבין. מה יש לתמנון לחפש בשרביט? מאיפה הוא יודע שהשרביט יפגע בו?
הוא התחיל להבין שזה נמשך יותר זמן וזה היה יותר אכזרי ממה שציפה.
חשש קטן התגנב לליבו, אבל הוא מיהר להדחיק אותו.
'הכל בסדר. אין שום סיבה להילחץ.' הרגיע את עצמו, אבל ידיו רעדו ללא שליטתו. התמנון מחץ את אנני, היא נאנקה בכאב ונאבקה לנשום. ראשה הכחיל מעט, ואז הוא ראה שהתמנון מרפה טיפה, אבל עדיין מכאיב לה.
דחף מוזר גרם לדניאל להסב את ראשו. הוא ראה את הנער היחיד שלא יצא מהמים חוץ מדניאל.
ניל.
הוא הביט באימה במתרחש. שיערו החום היה משוח לאחור וחשף את מצחו, עיניו החומות היו פעורות בבעתה. אבל פתאום משהו בהן השתנה, הבעתה והאימה הפכו לכעס. הוא הסב את ראשו, והביט בדניאל. שפתיו נעו, ואף על פי שדניאל לא היה יכול לשמוע אותו, הוא ידע בוודאות מה הוא אומר.
"מה עשית?!" היו המילים. אף על פי שלא היה יכול לשמוע אותו, המילים פגעו בו ודניאל כשל לאחור. הוא מיהר להתייצב והביט באנני, ואז בניל ואז מבטו נדד חזרה לאנני. הכל יצא משליטה. הוא לא התכוון שזה יצא כך. ואז זה קרה. התמנון הסתובב, והתחיל לסגת. עם אנני בזרועו.
"אנני!" צרח ניל, והתקדם במהירות אל עבר התמנון. עיניו היו פעורות בבעתה שכמוה דניאל לא ראה מעולם, ידיו התנופפו לצדדים והתיזו מים לכל מקום. אך לא היה דבר שהיה ביכולתו לעשות. ניל כשל על בירכיו אל תוך המים כשהבין זאת.
פרצופה המבועת והמלא אימה היה הדבר האחרון שראו לפני שנעלמה מתחת למי האגם השוצף והרוגז.