אני ערפדית?- פרק 2

"איפה דיימון?" באתי למקום בו דיימון נשך אותי.
זה היה בבית הספר שלי, בבית ספר שלי מחצית מהתלמידים הם בעצם ערפדים.
אני גיליתי את זה כבר לפני חודשיים,
"למה אני לא רוצה לנשוך אותך?" בא עוד ערפד.
"כי אני ערפדית, ערפד לא נושך ערפד אחר!" הלכתי במסדרונות במהירות.
"מי נשך אותך?" המשיך לדבר.
"תשמע, אין לי זמן לדבר, אתה יודע איפה דיימון?" רצתי במהירות והוא איתי.
"אממ… נראה לי שהוא הלך למועדון 'דנאסין' " אמר " 'לשתות קצת' "
"אוקי.." רצתי לבחוץ
"חכי!" צעק אליי.
"אין לי זמן!" צעקתי אליו בחזרה עם הגב מופנה אליו והייתי בחוץ כבר.

היה כבר חושך מוחלט, בערך 1 בלילה, אך זה לא מנע מהערפדים להפסיק לנשוך את בני האדם.
"דיימון!" נכנסתי למועדון וראיתי אותו מתכוון לנשוק אחד מהאנשים שרקדו.
"אל תהרסי לי את הסיכוי" הוא החזיק באיש.
"בבקשה תפסיק!" צעקתי אליו מהכניסה של המועדון.
אך הוא לא הקשיב לי ונשך את האיש המסכן.
הלכתי אליו, משכתי אותו ליציאה של המועדון,
"למה אין לי תאווה לבני אדם? לנשוך אותם?" שאלתי אותו.
"ביום הערפדים הראשון שלך זה לא ישפיע עליך." הסביר "ועכשיו תני לי להכנס למועדון!"
"לא, אתה חייב לשלוט על עצמך!" עמדתי לבכות.
"אם אני רוצה ללכת לשם אז אני אלך" אמר ודחף אותי.
נשארתי לבד בכניסה של המועדון, נטושה, בוכה, שוכבת על הארץ ללא כל עזרה.

אחר כך נשארתי שם, שוכבת על הארץ, וחושבת על כל מיני דברים.
הייתי כל כך מרחפת ונשארתי שם על הזריחה, בזריחה הערפדים חוזרים לעצמם ואין להם תאווה כל כך גדולה לבני האדם.
הוא יצא מהמועדון וליקק את עצמו.
"כולם שם כבר נשוכים, רק ממני!" אמר וליקק את מסביב לפיו.
"אני לא מרגישה טוב.." אמרתי לו.
הוא סחב אותי עליו עד לביתו.
"איפה אני?" הייתי רדומה אך לא יושנת.
"אנחנו בבית שלי" אמר והוריד אותי לספה. "את תהיי בסדר, זה רק תופעת לוואי לנשיכה של ערפדים."
"אין לי איפה לגור, אמא גירשה אותי מהבית"
"את תוכלי להשאר פה"
"תודה" השתעלתי.

-ההמשך יבוא-