אני מתה אך בכול זאת בחיים פרק חמישי

הוא לא השמיע כול רעש כאשר
נכנס אל המרפסת, הוא פשוט
כאילו הופיע משום מקום .
"אתה יודע, מעולם לא התאבלתי עליהם"
אמרתי לו, אני לא יודעת למה.
"על מי?" שאל אותי תומאס
"על ההורים שלי "אמרתי לו והסתכלתי
למרחק, כמו שאני עושה תמיד כשאני שוקעת במחשבות
אני זכרתי אותם, את ההורים שלי, אני זוכרת אותם כזוג
שתמיד רקד או צחק, אך אחרי מותו של אבי כמעט לא ראיתי
את אימי, הייתי חשובה כייתומה עניה, למרות שלהורים שלי תמיד היה
כסף ועכשיו כול הכסף הזה שלי, הוריי הורישו הכול לי ולא לאחי,
למרות שהם אהבו אותו יותר, הם הורישו לי הכול.
"למה את מספרת לי את זה, שלא התאבלת עליהם?"
שאל תומאס "אני לא יודעת,כנראה שהמוות פתח לי את הלשון"
אמרתי לו וצחקתי "טוב אני מניחה, שנתראה מחר בבוקר"
אמרתי לו "למה?" שאל אותי תומאס "כי אתם רוצים למצוא את
אנסטסיה, לא?" אמרתי לו וקפצתי " איך ידעת את שמה ?"
אמר אך שמעתי אותו עד מקומי בתחתית הבניין, שתי קומות מטה
ממנו, "אני יודעת יותר ממה שנראה לכם"אמרתי ונעלתי בין העצים,
מתחת לבניין בו התעוררתי, יה יער מצד אחד ומהשני היה אגם
אם אני אמשיך ללכת ביער אני אגיע לאחד הבתים שהורי הורישו לי,
הורי היו אנשים מוזרים, הם דאגו שיהיה להם בית אחד לפחות בכול
מדינה בעודי שוקעת במחשבות הגעתי לבית גם הוא ניצב על שפת האגם
אך מעט צפונה, במעלה האגם זה היה בית גדול, עשוי כולו מעץ אגוז
יפייפה הקפתי את הבית אל הכניסה האחורית והוצאתי מפתח קטן
אשר הוחבא מתחת לציפור אשר הייתה מפושלת על ידיות הגדר
של המרפסת "התגעגעתי לפה" אמרתי בקול כאשר נכנסתי אל תוך הבית
את רוב הילדות ביליתי כאן, תמיד היה כאן ריח של עוגיות שוקולד
ועדיין יש כאן כזה, חשבתי בגעגוע, הייתי יכולה להישאר פה לנצח,
אבל אני צריכה להחליף בגדים ולחזור אל האנשים ההם
אחרת אני אאבד את ההזדמנות שלי חשבתי