אני מקווה שזה יסתדר פרק 4

בפרק הקודם:
"מי זה היה?איך הוא נראה?"שאל רן
"אני לא ראיתי אותו"
"טוב היא צריכה לנוח"אמר הרופא שנכנס לחדר
כולם הלכו.

-פרק 4-
~נקודת מבט של רן~
הרופא נכנס לחדר ואמר שעמית צריכה לנוח אז יצאנו.ישבנו בחוץ
"אמרתי לכם להפסיק להמר ולהסתבך עוד שעמית הייתה בת 10 אבל אתם..כלום לא מזיז לכם "אמרה אמא
"אמא לכולנו אכפת מעמית וליאל ואנחנו לא רוצים שיקרה להן כלום זה לא אשמתנו זה התחיל בקצת והתגלגל לזה מה לעשות?"אמרתי כולי עצבני
"מה זה אכפת לכם לא מספיק שלושתכם בזה עוד צירפתם את עידו לזה"צעקה אמא
"א)שקט זה בית חולים פה
ב)עסקים זה עסקים ורן צודק אכפת לנו מעמית ומליאל אנחנו לא ניתן שיקרה להן כלום"אמר אבא
"רק אחרי שמשהו ימות אתם תפסיקו נכון?"אמרה אמא
"אמא תרגעי"צעק שון
"אל תצעק עלי אתה שומע"צעקה אמא על שון והלכה

-נקודת מבט של נטלי (האמא)-
אויי אם הם רק היו מפסיקים אם העסקים האלה שלהם ובכלל לא מתחילים אותם הינו משפחה נורמלית שחייה בלי פחדים שבכול שנייה יכול לקרות משהו,אני חייבת להסתלק מה אני לא רוצה להיות בזה יותר ואני יקח איתי את עמית וליאל.עוד שבוע אחרי שעמית תבריא ותגמור את כול הבדיקות שהיא צריכה אני יסתלק מפה.

-כעבור שבוע נקודת מבט של עמית-
בוקר קמתי והתכוננתי לבית ספר מאז המקרה של הדקירה אני מפחדת ללכת לבית ספר בדרך הזאת אז אני עושה סיבוב ארוך יותר להגיע לבית ספר הלכתי לצחצח שיניים ונשמע דפיקה בדלת של החדר אמרתי פתוח ואמא נכנסה
"בוקר טוב"אמרה לי אמא
"בוקר אור" ענית י"איפה אבא וכול הבנים שקט מידי על הבוקר"
"הם הלכו מוקדם בבוקר לא יודעת למה תקשיבי היום אל תילכי לבית ספר ותארזי מזוודות שימי שמה הכול ממש הכול את כול הבגדים שלך את הדברים שלך ומה שאת רוצה טוב?"אמרה לי
"אבל למה?"שאלתי מודאגת מהבשורה
"ככה פשוט תעשי את זה טוב?"שאלה
"אבל למה?"שאלתי
"תאמיני לי שמה היו לך חיים טובים יותר"אמרה לי
"איפה זה שמה?ומה עם כולם?אבא שון רון עידו ליאל?"שאלתי
"ליאל באה איתנו וכול השאר ידאגו לעצמם תאמיני לי,ואת תגלי לאיפה הולכים"אמרה לי אמא
"את רוצה להגיד לי שהבנים כולל אבא לא יודעים שאנחנו נוסעות"
"בדיוק אבל אנחנו נהיה איתם בקשר אל תדאגי אנחנו נבוא לבקר וכול זה את תכירי חברים חדשים לא תתצרכי לחיות בפחד הזה שכול יום בדרך לבית ספר או חזרה הביתה תהיה מפחידה "אמרה לי אמא
"אמא אני לא יודעת"
"אין לא יודעת תתחילי לארוז"אמרה לי ויצאה מהחדר.
התחלתי לארוז בעוד שאני בוכה
~אחרי שעתיים~
ירדתי למטה עם המזוודות ועיינים אדומות בכיתי מלא
"לאיפה הולכים?"שאלה אותי ליאל כשהינו כבר בחוץ עם המזוודות
"לא יודעת"אמרתי בעצב
"מה קרה העיינים שלך אדומות ואת נשמעת עצובה"אמרה לי
"לא סתם אני עייפה"
"טוב בנות בואו אמרה"אמא והכניסה את המזוודות למכונית
נכנסנו למכונית והנסיעה הייתה שקטה
-בשדה התעופה –
"אני לא רוצה"לחשתי לאמא בלי שליאל תשמע
"החיים שלנו ישתנו לטובה באמת"אמרה לי אמא
"החיים שלי טובים גם עכשיו" אמרתי לה
"זה הם היו טובים כפליים"אמרה אמא בחיוך
נאנחתי ידעתי שאין טעם להתווכח עם אמא כי אם היא מחליטה משהו זה עד הסוף.
חיכינו עד שיגידו לטיסה שלנו לעלות למטוס וקיבלתי הודעה מנועה"איפה את למה לא באת אני כבר מתגעגעת:)"לא עניתי לה כי ידעתי שאז אני יתחיל לבכות מה פתאום לקום ולעזוב לאמצע שום מקום שאני לא מכירה אף אחד משמע."טיסה 534 לנוי-יורק נע לעלות" נשמע קול בכריזה קמתו והתקדמנו לעבר המטוס והחלטתי לשלוח לנועה הודעה בחזרה
"אני לא יכולה לספר תמיד תזכרי שאני אוהבת אותך תגידי את זה גם לרעות ושאני אף פעם לא ישכח אותכן אתן הייתן חברות טובות ולא היו לי כאלה אני בטוחה אז תמסרי גם לאבא שלי ולאחים שלי שאני מתה עלהם ואוהבת את כולם בייי"