אני מס' 2 \ פרק 2

הי שוב! אני שמחה שאהבתן, הנה הפרק המובטח, אבל אני חייבת להזהיר שלפעמים יקח לי יותר זמן להעלות פרק, אתם יודעים, לימודים וכל זה… יאללה, קריאה מהנה! :)
***
שיפשפתי את עיניי בחולמנות והתרוממתי מהמיטה הנעימה, העפתי מבט חטוף בשעון שעמד ליד המיטה, 7:55.
רגע, 7:55!!!! קמתי באחת ותפסתי את השעון בידי, לא יכול להיות, אני מאחרת ליום הראשון שלי בלימודים כאן! אבל השעון המשיך להראות על השעה 7:55. שמטתי מידי את השעון ונאנחתי קלות, אף אחד לא יודע שזה היום הראשון שלי כאן, כולם חושבים שאני שלי, שלי בראון. ניסיתי להחדיר את השם היטב בראשי, זה הולך להיות השם שלי לשנה שלמה, אחח… אין ספק, ג'ני ווילסון זה שם הרבה יותר יפה…
לפתע דלת החדר נפתחה לרווחה ובפתח עמד שון, האח הגדול שלי כאן, שון היה יכול להיות ממש נחמד אם הוא לא היה האח של שלי…
"שלי, עוד לא התארגנת? עוד חמש דקות אני יוצא ואני לא מתכוון לחכות שניה אחת יותר מיזה!" חייכתי אליו "תודה שון, אני אשתדל למהר" שון הרים גבה בפליאה ויצא מהחדר כשהוא ממלמל מספיק בקול כדי שגם אני אוכל לשמוע "את ממש מוזרה היום…" הסתכלתי על השעון, 7:57. חטפתי ריצה לארון והוצאתי את הבגדים הראשונים שראיתי- ג'ינס כהה שניצמד לגופי בצורה מטרידה וקפוצ'ון שחור עם כתוביות. סידרתי במהירות את שערי וזרקתי אל תוך התיק את כל המחברות והספרים שהיו נראים לי חשובים, הבטתי על עצמי פעם אחרונה במראה ורצתי למטה כשאני לא מפסיקה לשנן לעצמי את שמי החדש, שלי, שלי, שלי…
"ש – ל – י!" שון עמד בפתח הדלת עם מפתחות בידו
"אני יוצא"
"יום טוב לכולם!" צעקתי אל תוך הבית ויכולתי לראות את קלואי הקטנה מנופפת לי בשמחה.
כשהגענו שון צעד באדישות אל תוך הביניין מבלי לומר לי מילה, נכנסתי גם אני בסקרנות כשאני לא מפסיקה להסתכל לצדדים בצורה מטורפת, אולי יותר מידי מטורפת… נתקעתי בכח בדמות שלפניי, הרמתי את עיניי בהיסוס וגיליתי פנים מחייכות מעליי
"הי שלי!" שיט, אני אמורה להכיר אותו…
"אני מכירה אותך מאיפשהו?" אמרתי כשאני צועדת לאחור ומנסה להחזיר לעצמי את הנשימה הטבעית שלי
"כחח, שחצנית וקרה כמו תמיד" שחצנית וקרה כמו תמיד…? "אני דין מי"ב, חבר של אח שלך, זוכרת?" ממ.. טוב לדעת…
"אה, כן, אתה…" לא היה לי כל כך מה לומר לו, או שאולי היו אלו עיניו הכחולות- ירוקות שהוציאו ממני את כל המילים…
"ביי קטנטונת!" אמר בקריצת עין ופנה לכיתתו. הצילצול נשמע ומיהרתי אל הכיתה שלי, הכיתה האחרונה בקומה השניה מצד שמאל,. לקחתי נשימה עמוקה, אני אתנהג כאילו אני נכנסת לכיתה שלי, פתחתי את הדלת בחיוך וזרקתי "בוקר טוב!" חברותי לחלל הכיתה, כל הפרצופים שהיו נראים לי המומים משום מה הופנו אליי, כולם הסתכלו עליי בתמיהה ואחר חזרו לעיסוקיהם מבלי לומר לי מילה. צעדתי לאחד המקומות הפינתיים בכיתה והתיישבתי ליד מישהי עם מישקפים עבים שלא הפסיקה לכתוב במחברת שלה, במילא אני לא יודעת איפה אני יושבת… שמטתי את התיק שלי על הריצפה והנחתי את ראשי על השולחן, מה נסגר עם השלי השאת? למה כולם שונאים אותה?? הפנים הממושקפות והמנומשות הרימו אליי את מבטן
"ל..למה את יושבת כאן?" היא שאלה בפחד, כן, היה פחד גלוי בקולה,
"כי לא נראה לי שמישהו אחר מעוניין שאני אשב לידו" אמרתי באנחה והמשכתי לבהות בלוח האפור
"אגב, איך קוראים לך?" שאלתי אותה בעיניין, היא השפילה את מבטה
"מישל" אמרה בשקט, כאילו לא הופתעה כלל ששאלתי לשמה. ריחמתי עליה מעט, היה נראה כאילו הציקו לה כאן הרבה בכיתה, ואולי אפילו שלי עצמה הייתה אחראית לכך…
"יששש!!" נשמעה צעקה אדירה ברחבי הכיתה, "אני לא מאמין! שלי לא הגיעה!! אף אחד לא יתלקק עליי היום!" קברתי את ראשי בין ידיי, הרגשתי אומללה כאן, שנואה… לפתע הרגשתי יד מונחת על כתפי, הרמתי את מבטי וראיתי שזאת מישל, היא חייכה ואמרה בעדינות "אני לא יודעת למה ואיך, אבל השתנית שלי, אני בטוחה שיאהבו אותך כאן מאוד ככה" חייכתי אליה אסירת תודה
"תודה מישל, את באמת שונה מכל השאר כאן" מישל הסמיקה קלות וחזרה לשרבט במחברתה.
היום עבר בעצלתיים, לא הקשבתי לאף מילה שהמורים הוציאו מהפה ובהפסקות מצאתי את עצמי מציירת לעצמי טיפות, המון טיפות, אולי של גשם ואולי של משהו אחר…
חזרתי הביתה והתיישבתי לאכול עם המשפחה, משפחה שכלל לא הכרתי. שון התווכח עם אימו שהציון שקיבל מספיק גבוה וקלואי לא הפסיקה לספר על הצפרדע החמודה שהיא מצאה בגן ואני, אני בהיתי בצלחת כמה רגעים ואז התרוממתי ממקומי
"הכל בסדר שלי?" שאל טום, האבא של שלי
"אני בסדר אבא, אני פשוט לא רעבה" אמרתי ועליתי לחדרי, נשכבתי על מיטתי בייאוש כשעשרות מחשבות טורדניות מציםות את ראשי, מה אני עושה כאן בכלל? אני לא שלי! זאת לא המיטה שלי וזו לא המשפחה שלי! בכיתה שלי אני אהובה על כולם כמעט ואני יושבת ליד החברה הטובה ביותר שלי, למה הייתי צריכה לבוא לכאן? למה אני צריכה לסבול כאן במקום שלי? תקעתי כרית בפניי וצעקתי לתוכה בתיסכול, ואז נזכרתי במה ששלי אמרה לי 'את לא רוצה להכיר את המשפחה האמיתית שלך?' אבל מי בעצם אמר שזאת המשפחה האמיתית שלי? אבל אם לא אז שלי עכשיו נמצאת במשפחה האמיתית שלה… עצמתי עיניים וחייכתי לעצמי, אם ככה אז אני אגרום לכיתה של שלי לאהוב אותה, אני אעשה הכל כדי שהמצב ישתנה! ובמחשבה הזאת נרדמתי…