אני מחו"ל, פרק 2

הם הגיעו לארץ ישראל- קיבלו את המזוודות. גברת שוורץ דיברה בטלפון: "הא. כן. אני מבינה… אז הם ישהו שם שבוע? מובן. ומה עם הילדים? אוקיי. להתראות." היא ניתקה, והתקרבה אל המשפחה. פתאום הפרצוף של ססיליה נמלא שנאה לארץ הזאת. גברת שוורץ אמרה: "קרתה תקלה קטנה…. מצאו נחיל דבורים בביתכם החדש. ייקח לפחות שבוע עד שיטפלו בבעיה….. בינתיים תשהו בבית מלון בעיר הנחמדה תל אביב! אגב, תמר, ילדה בשם לינוי תנחה אותך ברגע שתגיעי לעיר ירושלים." הם הגיעו לבית המלון- בריל והיא קיבלו חדר. היא קראה בסוג של התלהבות: "המיטה שליד החלון שלי!" וזרקה את המזוודה עליה. גברת שוורץ הציצה לחדר, וראתה אותם כבר מסדרים בארונות החדר את בגדיהם. ססיליה נכנסה ראשונה למקלחת, היא נכנסה, שטפה את עצמה, את פניה, ויצאה. היא לבשה פיג'מה, ואז רצה אל פינת החדר: "היי, קטנצ'יק. בוא, צא החוצה." צחקה ססיליה. זאת הייתה הנחמה היחידה בדרך לישראל. אודליה שאלה: "תמר, מתוקה, למה לבשת פיג'מה?" "אני מעדיפה להשאר כאן…" אמרה ססיליה. "לא נרדמתי טוב במטוס." היא הוסיפה. "איך שתרצי, מתוקה!" אמרה האמא ונכנסה לחדר האמבטיה. ססיליה התחילה לשחק עם הכלבלב, היא חשבה, ואמרה: "לך אני אקרא בו. כי ההורים הפתיעו אותי מאוד ונבהלתי כשראיתי את הכלוב." גברת שוורץ נכנסה לחדר של ססיליה ובריל ואמרה: "שכחתי למלא לכם את מיטת המים!" המזרונים הנוחים הפכו למזרונים נוחים עוד יותר- תפוחים וקופצניים. גברת שוורץ התקרבה אל ססיליה, ואמרה: "אני ממליצה לך לרדת לחדר האוכל. מגישים היום עוגות טעימות…" "לא תודה. תגידי לאמא להביא לי קצת." אמרה ססיליה, ותפסה בכלבלב בעדינות. היא לטפה אותו, ונזכרה בחברותיה. היא התחילה לבכות, והכלבלב בא כאילו לנחם אותה. הוא התחכך ברגליה, היא עלתה למיטה והוא קפץ למיטתו שהונחה ליד מיטתה. יד קטנה העירה אותה, ואז היא פקחה את פניה. "לו… לולה?" הפנים היו דומים מאוד. צחקוק שמאוד דמה לצחקוקה של דמי נשמע, ססיליה התחילה לראות בבירור- היא ראתה את שתי חברותיה. היא חבקה אותן, ואז הביטה מסביב. "אני… בבית?" היא שאלה. זה היה החדר שלה מהארץ הישנה! היא קפצה מהמיטה והביטה בחלון. היא צעקה בהתרגשות: "אני בבית! אני באמת באמת בבית!" דמי שאלה: "סיסי (הכינוי שנתנה לססיליה), הכל בסדר?" ססיליה ענתה: "כן! מי היה מאמין שאחזור לגור כאן?!" דמי ולולה הביטו זו בזו וצחקו. לולה אמרה: "סיסי, על מה את מדברת? מעולם לא עזבת. את תעזבי מפה רק שבוע הבא….." "מה? חשבתי ש… אבל…. אבל לפני רגע הייתי בחדר שלי בישראל, עם בו הכלבלב וגם…." אמרה ססיליה, מבולבלת. דמי אמרה: "תחזרי למיטה, את בטח רק מבולבלת קצת מזה שתעברי עוד שבוע. אני ולולה נראה אותך מאוחר יותר, במרכז המסחרי!" דמי ולולה יצאו מהחדר. ססיליה חייכה, ונרדמה. ואז.. התעוררה למציאות האמיתית. היא חלמה את מה שהיה לפני שבוע, כשהייתה עדיין בביתה. היא הביטה הצידה- בו ישן. הנוף הנשקף מחדר המלון היה אותו דבר. ססיליה ראתה בשידה שלידה את האוכל- צ'יפס סמיילי ונקניקיות, ובצד היה לה הקינוח- עוגת שוקולד קטנה. היא באה לקחת ביס, אבל התחרטה פתאום. הדלת נפתחה, ואז גברת שוורץ נכנסה לחדר, היא אמרה: "תפתחי את זה, אלו כמה דברים שהביאו הנה בשבילך." גברת שוורץ הביאה לסיסי את החבילה, והביטה בצלחת המלאה. היא חייכה, וקראה: "אודליה!" אמה של ססיליה נכנסה, והתיישבה. גברת שוורץ יצאה החוצה בחיוך, אודליה הביטה גם היא בצלחת המלאה ונזפה: "תמר, את צריכה לאכול והרבה!" היא דחפה נקניקיה אחת לפה של ססיליה, ואמרה: "תאכלי!" ססיליה לקחה ביס, ופתחה את החבילה. היה שם מכתב באנגלית ברורה: "to- tamar". כלומר: "אל: תמר" היא פתחה את המכתב, אבל במקום אנגלית היה כתוב בעברית. היה כתוב כך:
לתמר היקרה!
שמי לינוי. אני גרה בעיר ירושלים. כשתגיעי, אני לא יכולה לחכות להראות
לך את העיר כולה! אני יראה לך את כל הנפלאות. בעיקר את הכותל,
אבל למה לי להרוס לך את הכל? אני שמחה מאוד שהגעת לעיר.
אני יודעת שהמעבר על בטוח לא היה קל. ותצטרכי להתרגל
לקוד הלבוש וכו'. אבל נתראה בבית הספר רוח הדקל,
בכיתה ה'3! ☺
אוהבת, לינוי דרורית.
נ.ב- שמעתי על הבלבול! אני רוצה להכיר אותך יותר. תצפי לביקור קטן ממני 
ואז באירוניה גדולה, נשמעה דפיקה בדלת. ססיליה פתחה, וגברת שוורץ עמדה עם ילדה בגילה (בגיל של ססיליה כמובן). גברת שוורץ אמרה: "ססיליה, זאת לינוי דרורית!" לינוי הניחה את התיק שלה ואמרה: "נעים להכיר." "נע… נעים." אמרה ססיליה והושיטה קדימה את ידה ללחיצת יד. לינוי לחצה את ידה של ססיליה בחיוכים. ססיליה התחילה לחייך בביטחון, וממש התחברה ללינוי. אמה של ססיליה יצאה מהחדר. גברת שוורץ סגרה את הדלת, ססיליה אמרה: "לינוי, שבי בבקשה…" ססיליה הכינה 2 כוסות שוקו. היא התיישבה מהר ליד לינוי. לינוי התחילה לדבר: "את יודעת, תמר.. בהתחלה קצת פחדתי לפגוש אותך.. אבל עכשיו אני מבינה שאת חמודה ומתוקה…" העיניים של ססיליה התחילו להתמלא בדמעות והיא חיבקה בחוזקה את לינוי, ובכתה בקול רם. לינוי התחילה ללטף את גבה. "תוציאי את הכל… את הכל…" אחרי שעה, לינוי וססיליה קשרו קשרים. הגיע הערב, באותה שעה לינוי הייתה אמורה להיות בירושלים. המשפחה וגברת שוורץ עוד לא חזרו, ססיליה עלתה לחדר, היא הייתה בלובי המלון. היא שמעה כמה צעקות כאב מהחדר- היא פתחה את החדר בבהלה וראתה איזה בחור שרירי על הרצפה. פניו היו מלאים חבטות, הוא הבחין בססיליה ודחף אותה לקיר. הוא נתן לה דיסק און קי. הוא אמר: "תשתמשי בזה ברגע שתגיעי לירושלים, את לא יודעת מה עברתי כדי לשמור עלייך." הוא קפץ מהחלון, ססיליה הביטה למטה מהחלון, והוא נעלם. היא ריכזה את מבטה בדיסק און קי. בו רץ אליה מפוחד, יבב והתחכך ברגליה כמו חתול. תוך כדי ליטוף, היא ניסתה להיזכר בפרצופו של הבחור- משהו בו היה מוכר. "יאן ריטס!" צעקה-לחשה ססיליה. יאן היה המורה שלה לטק"ד (טאי- קוואן דו) וקראטה. היא זכתה בחגורה שחורה באמצעותו. ססיליה התחילה להסמיק: "הוא עקב אחריי עד כאן?" היא אמרה לעצמה בשקט. פתאום נשמעה עוד דפיקה בדלת, ססיליה פתחה. איש עמד מולה. הוא נכנס לחדר וטרק את הדלת. הוא נתן אגרוף לפניה של ססיליה, היא איבדה את הכרתה, והאיש לקח את הדיסק און קי מידה. בו התחיל לנבוח על הדלת כאילו קרא לעזרה. אחרי כמה שעות, זה היה כבר ערב, בו התעייף מנביחות. הדלת נפתחה, בריל צרח בבהלה כשראה את אחותו הקטנה ככה חיוורת, וללא הכרה. הוא צעק: "אמא אבא בואו מהר!!!" אודליה ויעקב וגברת שוורץ נעמדו ליד הטלפון וצעקו בבהלה: "תזעיקו אמבולנס!! אמבולנס!!" תוך שתי דקות הובלה ססיליה לבית החולים. "איזו התחלה רעה…." מלמל לעצמו בריל. אחרי שעתיים, ססיליה כבר התחילה להתעורר. ססיליה שאלה: "אמא, מתי אני משתחררת מכאן?" "מתוקה, אנחנו לא יודעים." אמרה אודליה, גברת שוורץ הגיעה ושקית בידה. היא חילקה פחיות שתיה בין כולם. ססיליה לגמה לגימה אחת קטנה, וחיוך עלה על פניה. ססיליה ביקשה: "אמא, תשאלי את הרופא מתי אני אשתחרר…" אודליה קמה, דיברה עם אחות. גברת שוורץ שאלה: "ססיליה, מה קרה שהתעלפת ככה?" היא החליטה לא לספר. היא אמרה: "החלקתי והפנים שלי נתקעו בדלת…" "אהה, אז זה מסביר את החבלות שבפנים שלך!" אמר יעקב. האחות התקרבה, והביטה בססיליה. היא אמרה: "בגלל שזה לא היה משהו רציני, את משוחררת." אחרי שעה הם הגיעו לבית המלון. הכל היה ארוז. ססיליה שאלה: "אממ…. למה הכל ארוז?" "הודיעו לנו שהתקלה נפתרה. מחר אנחנו הולכים לירושלים!" אמרה גברת שוורץ. בו קפץ על ססיליה, הוא נבח בצהלה, וססיליה רק לטפה את פרוותו ופרצופה נשאר אדיש. היא לא צחקקה איתו. 'איך זה שהכל קורה מהר?' היא הרהרה באמצע הלילה. כולם ישנו, היא הביטה אל הירח. הוא מסנוור אותה במקצת, היא החביאה את ראשה קצת. היא פתאום נזכרה – השרשרת! השרשרת שהחבר הטוב שלה נתן לה לפני שהוא עזב לאנגליה. היא קמה מהר, והביטה בקופסא אדומה. היא פתחה את הקופסא- שרשרת קריסטל אמתית. היא מעולם לא לבשה אותה, מחשש שתיקרע והיא לא תשים לב. אבל זה היה זמן מושלם לשים אותה- היא רצתה עוד מזכרת אחת קטנה לכל מי שהכירה. רעש טפטוף החל להשמע, התחיל לרדת גשם. היא סגרה את כל הזכוכיות. נשמע לחש קטן שאמר: "ססיליה…. קחי את התליון והקשיבי לו…" ססיליה הצמידה את התליון לאוזנה. היא שמעה: "שמי ניק מייסון. ססיליה, את כבר יודעת את זה. אבל…. כשתשמעי את זה, את תהיי בישראל. אני יודע. את שם בגלל המורה שלך לטק"ד וקראטה. הוא אימן אותך רק בשביל שתפגשי את שליטת המים הנפלאה אנה, את כבר תדעי כשתפגשי אותה… ססיליה. תזכרי שכאשר תפגשי את אנה תגידי לה שאת הכרת אותי. היא תדריך אותך מכאן. נתראה…." הקול פסק. ססיליה מלמלה: "יופי. ממש נהדר…" היא התקשתה לתת למחשבות ללכת, אבל אחרי שעה ססיליה נרדמה כמו תינוק. "יאללה… בוקר בוקר בוקר!!" לא עבר הרבה זמן מאז שססיליה הצליחה להרדם, וכבר הגיע הבוקר.