אני לא מת פרק 3
אלינור ירדה אחרונה מהאוטובוס, מסרבת לחזור הביתה ולפגוש באביה החורג.
היא גררה בחוסר חשק את המזוודה הכבדה לעבר הרכב הישן שראה זמנים יפים יותר, האוטובוס כבר נסע, והחניה של בית הספר הייתה ריקה מרכבים, מלבד הרכב הישן ולימוזינה לבנה שהייתה וודאי תופסת עיניים לאנשים רבים, לו היו שם כדי לראות אותה.
"נו כבר" צעק הגבר העונה לשם הזבל החורג, ויצא מהסוסית המסכנה שהיוותה את מרכז חיו.
"הלו! מה נראה לך? יש לי את כל היום? ועוד בשבילך? כנסי כבר לאוטו! אחרת אני נוסע! ולבית שלי את לא תכנסי" התגרה בה הזבל החורג, בידיעה שהבית שייך לאמה.
"זה לא הבית שלך. זה הבית של אמא", נפלה אלינור בפח שטמן לה וענתה לו, "מה אמרת? הבית של אמא? אני יראה לך מזה הבית של אמא"
הוא תפס את מזוודתה וזרק אותה מהמכונית,
"אם תעזי להראות את הפרצוף המטונף שלך ליד הבית שלי, אני יאמלל לך את החיים.
את שומעת ילדה טיפשה? עכשיו, עופי מפה! לפני שלא אצליח לשלוט בעצמי ואגרום לך להצטער שנולדת" .
אלינור שתפסה את טעותה, התחננה ממנו לרחמים.
"בבקשה, אין לי איפה להיות.
"יש שמה ספסל" הצביע, טרק את הדלת ונסע.
אלינור עמדה המומה בכביש, מנסה לעכל את היותה חסרת בית עכשיו, היא התמוטטה חסרת אונים ומיואשת על האספלט.
ולפתע ידיים רכות תפסו בה, ופה לחש לה מילות נחמה.
בתוך הידיים הזרות שהיו עכשיו הדבר הקרוב ביותר לנחמה, היא התפרקה.
והפה המשיך למלמל והידיים המשיכו לאחוז.
"קחי!" פקד עליה הקול, והוציא אותה מההלם בו הייתה שרויה.
היד הושיטה לה טישו.
"תודה" לחשה, ואט אט אספה את עצמה.
הידיים האוחזות בה, היו שייכות לאישה אלגנטית עם חליפה לבנה, "בואי" אמרה האישה, ועזרה לה להתרומם,
"עד שהדברים בבית יסתדרו, תוכלי לשהות אצלי.
אני ז'קלין הציגה את עצמה, "אמא של שחר" הבהירה,
"בואי מתוקה, בואי".
ז'קלין הובילה אותה ללימוזינה הלבנה ועזרה לה להיכנס.
הלימוזינה יצאה לדרך ואיתה אלינור ששוטטה במחשבותיה על השעה האחרונה, אך בניגוד לכביש שהיה מלא בצבעים ורעשים, בליבה של אלינור השתרר שתיקה, כל רגש לא חלף בה עוד, והיא נותרה ריקה וחלולה ככד ללא מים, מרוקנת.
,לו רק הייתה שומרת על פיה, אלינור הייתה עכשיו בבית יחד עם אמה, לא שאמה היוותה מקור חום, אבל היא לפחות הייתה מוכרת, בניגוד לאישה הזרה שליטפה בעיניה את בנה שישן בחוסר מנוחה ממלמל ומייבב כל כמה רגעים.
אט אט נעטפה אלינור בקהות חושים בוהה דרך החלון ולא רואה דבר.
"אלינור, אלינור" יד טלטלה אותה.
"הגענו הביתה.
הראה לך את חדר האורחים ותוכלי להתרחץ ולנוח קצת לפני ארוחת הערב".
ז׳קלין הובילה אותה בבית אשר לא היה מביש את מלך צרפת, הבית היה עצום בגודלו והיא לא קינאה כלל במסכן שנאלץ לנקות אותו.
"הנה," ז׳קלין פתחה לפניה דלת,
"מיד יביאו לך את המזוודה, כאן חדר האמבטיה, מגבות יש שם הצביעה על ארון וורוד, המים החמים בצד שמאל בסדר?"
אלינור הנהנה וז׳קלין עזבה את החדר.
שחר:
שחר הרחיק בפעם החמישית את המזלג מפיו "די! אמא! אני לא רעב! אני עייף, תני לי לישון".
עיניו נעצמו מאליהם.
היה לו חם והראש פעם כאילו הדופק שלו בראש ולא בלב .
"שחר אתה חייב לאכול, הגוף שלך שורף כמויות של אנרגיה, אם לא תספק לו מספיק פחמימות אתה תתמוטט.
אני לא מבינה, אתה רוצה לבלות עוד קצת בבית החולים?!
אתה רוצה שיזריקו לך אוכל בוורידים?!"
ז׳קלין הרימה את קולה בחוסר אונים.
אלינור:
אלינור התבוננה מהצד בניסיונות השידול האומללים של ז׳קלין וליבה נכמר עליה.
נו שיאכל קצת, קיוותה בליבה, הוא לא רואה כמה היא סובלת?
"שחר תסתכל עלי" היא דיברה ברוך.
"תאכל רק קצת, בשביל אמא, טוב?" היא קירבה בתקווה את המזלג לפיו, ולמרבה ההפתעה הפה נפתח,
"יופי ילד טוב" היא המהמה והסיטה את שערותיו המיוזעות מפניו.
"הנה אנחנו מסיימים," הכניסה לפיו את הקומץ האחרון.
היא העניקה לו נשיקה וקמה מקריעתה ליד כורסתו. הטבחית כיסתה אותו בשמיכה והשכיבה את הכורסה למענו.
"לכי לנוח" אמרה במבטאה הצרפתי, "אני אשגיח עליו".
"תודה, אנה, תבורכי". אמרה היא, "אלינור אני הולכת לנוח, את יכולה לעשות מה שאת רוצה, אם תזדקקי למשהו? אנה כאן."
תגובות (0)