אני לא מת פרק 2

אלינור:
אלינור התעוררה, החום היה נורא.
'למה לא חושבים לשים פה לפחות מאוורר,? היא קמה לפתוח את החלון אבל נעצרה בהפתעה וחזרה חרש למיטתה.
הלחישה החרישית שנשמע מקודם התחזקה והפכה ללחישה רמה.
היא זיהתה את הקול, איך לא?
זה היה הקול שלפיו קם ונפל דבר, זה היה הקול העדין, החלש, והבטוח בעצמו שגם כששתק נישמע.
הקול דיבר עם אמא שלו, או שמה נכון לומר שחר דיבר עם אימו.
"אני אומר לך אמא, עוד יום אחד כזה ואני באשפוז, לא.
בגלל שאני לא יכול לישון, לא יודע? הכל כואב לי הגב, הראש, הרגלים, הבטן.
כי נירא לי שהאוכל מקולקל, לא לקחתי, נו אמא… לא.
אני לא יכול היא ישנה.
מה להעיר אותה? אמא! היא עייפה , אני יודע שכואב לי, נראה לך שאני לא מרגיש אני הולך להתפוצץ.
טוב אמא, להעיר אותה זה לא פתרון, אני לא יכול למרוח על הגב".
הוא עצר רגע כדי להקשיב ואחר כך המשיך בדבריו,
"אוף, אמא כואב לי, לא רוצה," קולו רעד,
"אני לא יכול יותר בטיול הזה, את מבינה? לא יכול!" עכשיו הוא נשמע כועס.
"אז בואי לקחת אתי. אני חוזר. במונית!
ולפתע הוא השתנק "אאח" הוא נאנק,
"טוב אמא, אני לא מסוגל לדבר, נדבר מחר, לכי לישון! אני יסתדאאח, אייה", הוא התחיל לבכות חרש, קולה המודאג של אימו המשיך להישמע,
"שחר, שחר! מה קרה? זה התקף? מישהו לידך? שחר תענה לי!
אמא אני לא יכול עכשיו,"
הוא כבר ממש בכה.
הוא מירר בחוסר אונים, "אני בסדר" אמר, והיה ברור שהוא שיקר, "לכי לישון! כן, כן, בר התעוררה", המשיך לשקר,
את לא יכולה לדבר איתה, אמא היא איתי, בסדר, לילה טוב" אמר, קבר את ראשו בכר וניתק את הקו.
אלינור שכבה מבועתת, מנסה להחליט איך לנהוג, אם לקום לעזור לו?
או להתנהג כאילו לא התרחש דבר? כדי שלא יובך.
בסוף היא החליטה לקום.
היא נגשה אליו בחשש, הוא התנשם במאמץ, בניסיון לשלוט בכאבו.
ולפתע הוא התפרץ בצרחות, שנשמעו כמעט לא אנושיות, היא לא שאלה איך כאב יכול לגרום לאדם להוציא קול כזה מהפה,
כי היא ידעה שכאב יכול לגרום להרבה דברים לא אנושיים להתגלות באנשים אנושיים.
לקול הרעש המחריד, התעוררו חבריו של שחר וסבבו סביבו, הם ידעו מה לעשות.
אחרי שעה של פעילות והתרוצצויות שבניהם לא אחת גברו ונחלשו הבכי וקולות העידוד החדר נרגע ושקט.
שחר שכב סחוט ומותש על המיטה, ראשו וגבו נתמכים בכרים הרבים, בר ישבה על כיסא והעבירה יד אוהבת בשערו, מישרת את השערות הבהירות ומשיבה אותם לצורתם המקורית, שי עמד ליד המיטה ונעץ באלינור מבט זועם,
"אם משהו ממה שראית כאן יצא החוצה, את מתה! אני אשית ידאג למרר לך את החיים בתיכון".
אלינור קפאה.
"לא רציתי לספר כלום" לחשה,
"יופי, כי זה יביא עלייך רק צרות",
בסדר הבנתי. אני לא נולדתי מפגרת" אמרה אלינור בתקווה שיניחו לה,
"מכוערת כן" שלחה לעברה שוהם חיוך מתחנחן,
"שוהם אני לא מסכימה איתך, היא נולדה גם מפגרת. ראית איך היא בהתה בנו? רק מפגרים יכולים לבהות ככה באנשים".
אלינור אטמה אוזניה למשפטי השטנה, והקשיחה את ליבה למבטי השנאה, היא לא תישבר ממילים של חבורת ילדי שמנת.
אלינור נשכבה והסתובבה לקיר מתעלמת מהסובב אותה.
"היא כזאת סנובית" אמר ליאור, "אנחנו מנהלים איתה שיחה והיא ישנה"
אמר בקול, במטרה לגרום לה חוסר נעימות.
"ליאור"
אלינור שמע את קולו של שחר נחלץ לעזרתה.
"תסגור כבר את האור! אמצע הלילה, מה התחלתם לנהל עכשיו שיחה?"
ליאור שהיה מעוצבן על כך שהעירו לו, ענה ברוגז,
"תסגור בעצמך! אני לא המשרת שלך".
ולרגע קפאו כולם והסתכלו איך חשק שחר שיניו וקם לכבות את האור, כולם נשארו במקומם ובהו בו מתנדנד ונתמך בקירות לעבר המתג עד ש…
שי קפץ ותפס בו. "איזה אידיוט" רטן,
"אסור לבן אדם להתעצבן?" כעס, "למה אתה חייב לעשות שטויות?"
הוא הרימו כאילו לא שקל דבר והשכיבו במיטתו.
"אם עוד פעם אתה חוזר על מעשה מטופש כזה, אני הכריח אותך לישון במיטה שלי שבוע".
שחר נשנק, "אין מצב אחי, המיטה שלך באה לי בסיוטים".
שחר חייך בעייפות וכולם נרגעו, "לילה טוב" לחש והעיף את כריותיו, נשק לבר התהפך על בטנו ונרדם.
אלינור התעוררה בבוקר למחרת, לצלצול השעון המעורר המופעל בפלאפון,
שאר חבריה אם אפשר לקרוא להם כך, ישנו והתעלמו מהפלאפונים שלהם, לבסוף שי התעורר ראשון והעיר את חבריו,
ליאור סרב לקום, ולכן הותקף במטח של כריות ובהנחת המכשירים הרועשים ליד אזנו.
הם סיימו להתארגן ולארוז את חפציהם רגע לפני שהמורה טלי נכנסה לחדר והודיע לשחר, שגם היום הוא יהיה חייב לצאת למסלול.
שחר שתק והניח לחבריו לצעוק ולהלחם את מלחמתו, עד שהמורה שגם ככה סבלה מייסורי מצפון ברחה מהחדר.