אני לא מת- פרק 1 חלק 1

שחר:
שחר שכב בחוסר מעש באוטובוס הרועש, הוא הקשיב לשיחה השטחית אותה ניהלו חבריו בדבקות כבר שעתיים.
"סוף סוף", בר קמה בעצלתיים ממקומה, "הישבן שלי כמעט התאבן" התלוננה בקול, כדי שהמורה המתקרבת תשמע אותה.
"ביי, שחר", ניפגש בסוף המסלול\" צעק ליאור, ותקע את אוזניות הפלאפון באוזניים.
המורה טלי:
"נו… כולם, בבקשה לרדת, המסלול צריך להתחיל עכשיו",
המורה טלי צעדה במהירות לסוף האוטובוס, שם התקבצו הקבוצה איתה צפויות לה בעיות רבות במשך כל בטיול ,
בר כבר התחילה להתלונן, ליאור כבר עסק בפלאפון, שי רב עם דור, שוהם הייתה בעיצומה של מריחת לק על ציפורני הידיים,
ושחר, שחר מה יהיה איתו? אין לה לב, פשוט אין לה לב, להנחית את זה עליו, למה מכולם זה קרה דווקא לו?
הוא בשונה מכול הקבוצה הרועשת הזאת היה בעל עדינות אצילות ורגישות שהפתיעו אותה תמיד.
"בר יותר מהר, שוהם תסגרי בבקשה את הלק המחריד הזה, שי ודור מספיק לריב! ושחר\", היא נעמדה מולו,
טלי לקחה נשימה עמוקה ופלטה את המילים החוצה…
שחר:
"מה!" שחר קפץ, "אבל המורה אסור לי" התחנן, "אני לא יכול לצאת למסלולים" שידל, "כמו שכבר אמרתי, אין בררה, הנהג לא נמצא כאן, ואני לא יכולה להשאיר אותך כאן לבד, בטח לא במצבך",
"אבל…" ייאוש כיסה את ליבו, כאשר הישיר מבט לפניה הנחרצות של המורה שהעריך וכיבד תמיד, \"בסדר\" לחש,
\"אני מצטערת שחר, באמת,\" אמרה, \"
המורה טלי:
החלק הקשה עוד לפנינו חשבה טלי, וזרזה את אחרוני היורדים .
שחר:
בחצי שעה הראשונה המסלול היה מהנה, הנוף מהמם, החברים מעניינים, והמוזיקה משתלבת בהרמוניה של הטיול,
אך אם כל דקה נוספת שעברה, חש שחר את כובד משקלו של התיק, את הרגליים שנחלשות, והכי גרוע, הגב החל כואב ומייסר, נשמותיו נעשו עמוקות, ומאומצות יותר,
"תביא את התיק\" התנדבה שוהם ולקחה את תיקו, המסלול המשיך מחצי שעה לשעה, ושעתיים, וסוף המסלול לא נראה באופק.
"המורה מתי זה נגמר?" התעצבנה בר מאחוריו,
"עוד שעה וחצי?! את נורמלית! המורה את לא רואה שהוא גמור?"
"בר מספיק, את יודעת שאין מה לעשות"
" אבל המורה, תסתכלי, רק תסתכלי, הוא עוד רגע יורד על הברכיים",
המורה הציצה בשחר והמשיכה כאילו לא ראתה דבר,
והיא ראתה, היא ראתה אותו נתמך בדור ושי, שעודדו אותו להמשיך, בר הנזעמת מהתעלמות המורה המשיכה ללכת.
בר:
בחצי שעה האחרונה שנוטרה עד לסיום המסלול, היא ראתה איך כלו כוחותיו של חברה.
הוא התמוטט על האדמה הקשה סמוק ממאמץ, וחיוור מכאב, הוא לא אמר דבר, רק עסק בניסיון לנשום.
הם חיקו חמש דקות, שהתארכו לעשר, ואחר כך לחמש עשרה, ושחר לא הצליח להתאושש,
"אין מה לעשות" התערבה המדריכה לבסוף, "חייבים להמשיך במסלול", האתר נסגר עוד מעט, כולם להתקדם! אם הוא רוצה להישאר כאן לבד? הוא יכול! אבל כל השאר ממשיכים איתי,
"תגידי את עיוורת?!" התרגז שי, "טוב כנראה שכן" ענה לעצמו, "את לא רואה שהוא חולה?" התחרפן, "ומי בכלל אישר לך להדריך טיולים" המשיך לצעוק,
"חולה או לא, אנחנו ממשיכים", והיא המשיכה,
שי זעם.
כלומר 'זה לא יעבור בשתיקה, חשבה בר, ונמלאה סיפוק אכזרי.
שי הכועס, סננן מבין שיניו "נראה כמה זמן תחזיקי מעמד מול משפט…"
הוא קילל אותה ואת האמא שלה, שום דבר לא השתיק אותו עד שדור שגם ככה היה על סף עצבים תפס ונער אותו,
"אתה עוזר לי איתו" שאל דור,
ויחד בכוחות משוטפים, הם העמיסו אותו על הידיים,
את סוף המסלול עשו כולם בשקט, וכשהגיעו לאוטובוס נשמו כולם לרווחה, הם העלו את שחר לאוטובוס והשכיבו אותו על שתי ספסלים, שוהם עזרה לו לבלוע את הכדורים ולקחת את הזריקות שלו והוא נרדם,
כמובן לא לפני שהודה לכולם על העזרה,
"בשביל זה יש חברים" דחה דור את התודה, ליאור תרם את השמיכה שלו, והחיוך של שחר שאומנם היה רפה ועייף אבל הגיע לעיניים, בשביל בר , היה שווה את הכול,
וכנראה לא רק היא חשבתי כך, כי כולם חייכו אחד לשני והתחילו לדבר על הא ועל דה.