אני ורק אני- פרק 64

~נקודת מבט שון~
"למה? זה טוב לי, זה טוב לך, ובניגוד לרועי אני לא ברחתי לניו יורק!" עניתי לה בעצבנות
היא הסתכלה עליי בכעס ועזבה את המזרון, גורמת לי למעוד
"לך תיתקע אתה והמזרון המזורגג שלך! אני הולכת הביתה!" היא ירקה את המילים והתקדמה לחדר בעצבים
"אני מצטע-" היא טרקה את הדלת בלי לשמוע שום מילה
עזבתי את המזרון ובעטתי בו בתסכול. למה אני צריך תמיד להרוס הכל?!
הרמתי את המזרון וגררתי אותו לחדר, משליך אותו פנימה וסוגר את הדלת בטריקה
היא עברה מולי, בהתעלמות מוחלטת.
עברתי אותה, מתאפק לא לרדוף אחריה ונכנסתי לחדר
"מה קרה?" דיוויד קפץ עליי ישר כשנכנסתי לחדר
"מה מה קרה?" חזרתי אחריו
"מה קרה לדניאל?" הוא שאל שוב בטון מרוגז
"לא קרה לה כלום"
"אל תעבוד עליי" הוא סינן
"היא לא רצתה להישאר, אז היא הלכה, למה אתה מסבך כל דבר?" קראתי בעצבנות ולקחתי את הטלפון שלי מהשידה
"אתה לא הולך להרוס לי את זה איתה!" הוא צעק, ידו רעדה בעצבנות
כן. כאילו שהיא תרצה לצאת עם אח חלקי שלה. אפשר לקרוא לה בהרבה שמות, אבל לא מטומטמת.
"באמת נראה לך שיהיה לך משהו איתה?" שאלתי בזמן שחיפשתי את המספר שרציתי באנשי-קשר
"כן! אבל אתה בא והורס לי הכל! נראה לך שהאמנתי לשטות הזאת שאתה ורועי חברים?!" הוא הרים את קולו וקם מהכיסא
אל תתפוצץ עליו. אל תתפוצץ עליו. אל תתפוצץ עליו.
"אנחנו לא חברים, אבא שלי הוא דוד שלו, אנחנו בני דודים" הסברתי
הוא הסתכל עליי בהפתעה
"כן, כן, תאמין. תגיד יש לך את המספר של המוניות?" שאלתי בחוסר סבלנות כשלא מצאתי את המספר
"לא.. אמ, למה?" הוא שאל
"אני מזמין לדניאל מונית"
"אמרתי לה שתיקח את ההסעה של המקום" הוא הסביר והתיישב בחזרה בכיסא, כאילו הוא שכח מהסיבה האמיתית שבגללה הוא כועס
קפאתי במקום
"מה?"
יצאתי במהירות מהחדר, בלי לענות לשאלות של דיווד, והתחלתי לרוץ אל עבר היציאה. התפרצתי החוצה, ולא ראיתי אותה
"זה לא קורה לי.." מלמלתי והמשכתי לרוץ לכיוון הכביש
הסתכלתי לצדדים, ואז ראיתי אותה עומדת ליד הגדר של האכסנייה ומסתכלת באימה אל עבר הצד השני של הכביש. אבל לא עניין אותי על מה היא הסתכלה
"דניאל!" קראתי לה ורצתי אליה, היא בקושי העיפה בי מבט. עכשיו הבנתי שאני צריך להסתכל לאיפה שהיא מסתכלת, ראיתי את הדבר שבאותו רגע התפללתי לאלוהים שאני לא אראה; איש מאיים למראה יצא מתוך מכונית שחורה. כמו שהיא תיארה והתקדם ישר אליה
בלי לחשוב יותר מדיי, רצתי אליה את כל המרחק שנותר לי ועטפתי אותה בגופי בזמן שהובלתי אותה בחזרה אל האכסנייה, לא לפני שסובבתי את ראשי והבטתי שוב באיש, שנעמד באמצע הכביש וחייך, הבנתי שהוא מזהה אותי, עכשיו הבנתי את רמת הטמטום במעשה הפזיז שעשיתי עכשיו. נכנסנו אל המבנה.
הרגשתי אותה בולעת את רוקה, והידקתי את האחיזה שלי בה. היא קברה את ראשה בכתפי.
"את רוצה ללכת למקום עם הרבה אנשים?" שאלתי ברכות, היא ניענעה את ראשה לשלילה
"לחדר?" הצעתי, היא פסלה את האפשרות הזאת גם
נעמדנו מול המדרגות
"למקום שקט?" שאלתי. היא הנהנה
"יש לי מקום מעולה" משכתי אותה אחריי מסביב למדרגות. הקיר של המדרגות הוא גם כולו חדר ציוד שלא משתמשים בו, כמעט אף אחד לא יודע על המקום הזה.
סובבתי את הידית של הדלת והדלקתי את הנורה. החדר ארוך וצר, עם כמה מדפים ריקים בצדדים, כמה מטאטים ישנים, כורסא שחורה ובלויה, והרבה אבק.
שיחררתי אותה מהחיבוק כדיי שהיא תראה איפה אנחנו
"בסדר?" שאלתי ברכות
"כן, תודה" היא הנהנה ונשענה על הקיר, העבירה את ידה בשיערה והחליקה למצב ישיבה
"אני מצטער על מה שאמרתי, לא הייתי צריך לומר את זה" התנצלתי
"זה בסדר.." היא נאנחה והניחה את מצחה על ברכה
התקדמתי לעברה והתיישבתי לידה בהיסוס
"את בסדר?" שאלתי בדאגה
היא הנהנה בלי לומר דבר
"היי" הרמתי עם אגודלי את סנטרה, מפנה את פניה אליי
היא נאנחה, "זה פשוט יותר מדי" היא הפנתה את פניה בחזרה לרצפה "עם רועי, ועם האיש הזה, ואיתך ועם דיווד ועם אבא שלי והכל, וזה יותר מדיי"
נאנחתי, "את צודקת"
היא הרימה את ראשה בהפתעה
"לא.. את צודקת, היה לך קשה, ובמקום להתנהג כמו בנאדם נורמלי ולתמוך בך רק הפכתי הכל למסובך יותר. לא הייתי צריך לנשק אותך אז, ועכשיו, ולקחת את המכתב ו..אני באמת מצטער"
"זה בסדר" היא חייכה אליי
"זה לא בסדר!"
"זה כן" היא התעקשה
"לא זה לא ואני לא יו-" היא הניחה את ידה על לחי והשתיקה אותי עם שפתייה
מעוצמת ההפתעה לא שלטתי במעשיי ונמשכתי אליה כמו מגנט; למרות שלפני רגע הצטערתי על כל הפעמים שנישקתי אותה.
הנחתי את ידיי על מותניה בזמן שהיא כרכה את זרועותיה מסביב לעורפי והעמיקה את הנשיקה ביננו.
לאחר דקה התנתקנו, כשראשינו עדיין קרובים אחד לשני ורק הקולות של הנשימות שלנו נשמעו
"זה באמת בסדר" היא לחשה בחיוך
הסתכלתי עליה בהלם מהצעד שהיא עשתה עכשיו
"אם לא תפסיק להסתכל עליי ככה אני אצטער שעשיתי את זה" היא גיחכה
"לא..לא, פשוט-" ניערתי את ראשי "למה?"
היא הרכינה את ראשה "לא יודעת"
"מה לא יודעת?" שאלתי בבלבול
"לא יודעת"
"ואת לא מצטערת על זה?" שאלתי. יופי שון. אתה נשמע כמו ילדה בכיתה ג'
"כמה אני יכולה להצטער שון? אני מצטערת שרועי עזב, ואני מצטערת שיש לו כזה אבא חרא, ואני מצטערת שאבא שלי בא, ואני מצטערת שאבא שלי בגד באמא שלי, ואני מצטערת שהוא עזב, ואני מצטערת בשביל דיווד כי אין לי שום כוונה להתנשק איתו ואני כל הזמן מצטערת! מותר לי פעם אחת לעשות מה שאני רוצה בלי להצטער על זה"
"אז את לא מצטערת?" שאלתי בחיוך
היא חייכה והניחה את ראשה על כתפי "אני רוצה שרועי יוכל לחיות עם משפחה. אם הוא יהיה איתי, לא יהיה לו את זה"
הנחתי את ראשי על ראשה
"ותראה אותי עכשיו, אני פשוט בנאדם נורא! הוא נמצא איפה שהוא בניו יורק ומנסה למצוא דרך לחזור אליי בזמן שאני עושה את…זה" היא שלחה את ידה קדימה, עיניה נצצו מדמעות,
"מותר לך להמשיך הלאה", שנאתי את הנימה המתחננת בקולי
"אבל…. זה יות-"
"אין אבל, הוא נשאר בניו יורק, ויש לך זכות מלאה להמשיך הלאה" אמרתי ברכות והעברתי את ידי בשיערה, הרמתי את ראשי מראשה וגררתי את עצמי לשבת מולה
היא נשמה עמוק "אז למה יצאת החוצה?" היא שאלה, מחליפה נושא
"הנהגים לא עובדים ביום שבת. אין הסעות" הסברתי
"מה הם רוצים ממני?" היא שאלה שוב, בקול רועד
"מידע" עניתי בקצרה "את רועי"
"אני צריכה להתקשר לליאו" היא נאנחה ושלחה את ידה אל עבר הטלפון שלי שהיה מונח לידנו על הרצפה
תפסתי בידה במהירות "היום את צריכה לנוח, תתקשרי אליו מחר" ביקשתי
"אתה יודע שאני לא אוהבת כשאתה תופס לי את היד" היא התבדחה וחייכה חיוך מאולץ
"אני רציני, תישארי לישון פה, שדיוויד והמחשבות שלו ילכו לעזאזל" אמרתי ברצינות שלא אופיינית לי בכלל
"אני פשוט רוצה לנוח" היא נאנחה "היה לי יום ארוך"
"ברור" הנהנתי בראשי בהבנה ומיהרתי לחזור לשבת לידה שוב, היא הניחה את ראשה על כתפי
"אז… הנשיקה עכשיו אמרה משהו?" שאלתי, אצבעותיי טיילו על כף ידה
"כן" היא ענתה מיד
"אז אנחנו ביחד?" שאלתי בהתרגשות. אני משתגע כשאני לידה, או שאני מגעיל או שאני מוזר, עכשיו אני מוזר
"לא" היא ענתה בהחלטיות
"למה לא?" שאלתי, לא קונה את ההתנגדויות שלה עוד פעם
"כי אני צריכה לדבר עם רועי, להגיד לו שהוא צריך להישאר שמה, ולהיפרד ממנו.." היא אמרה בטון עצוב
"וכשתיפרדו נהיה ביחד?" שאלתי וחיבקתי את מותניה
"לא יודעת" היא ענתה
"למה?"
היא סובבה את ראשה אליי, גורמת לראשינו להיות קרובים במרחק של נשיקה.
"כי זה יהיה לי קשה, ואתה תצטרך להבין אותי" היא הסתכלה עליי
הנהנתי בהבנה "ברור, אני מבטיח, אני אתן לך כמה זמן שאת צריכה" אמרתי במהירות
היא חייכה חיוך קטן
"אפשר להתנשק שוב?" שאלתי עם חיוך מטומטם מרוח לי על הפרצוף
"אתה קולט שלפני עשר דקות נישקת אותי בשירותים בלי הסכמתי" היא 'כאילו' הזכירה לי
"את נישקת אותי בחזרה" הזעפתי פנים
"אתה קולט שלפני רגע אמרתי לך שגם אחריי שאני אפרד מהחבר שלי, לא נוכל להיות ביחד, אולי אחרי זה?" היא שאלה שוב
"אני יודע"
"אז…."
"אפשר שנתנשק שוב?" גיחכתי
"זה לא אומר שום דבר…" היא מלמלה בחיוך והתקרבה אליי
"שמענו" גיחכתי שנייה לפני ששפתינו נפגשו
~נקודת מבט ליאו~
"סוויטה ללילה" ביקשתי מפקידת הקבלה במלון
"זה יוצא 2800 בלי ארוחת ערב, 3000 עם" היא הסבירה בקצרה בזמן שהיא תיקתקה במהירות כמה דברים במחשב
"בלי ארוחת ערב זה בסדר" עניתי והוצאתי את הארנק שלי מהכיס, התחלתי לספור שטרות עד שהגעתי לאלפיים שמונה מאות. הושטתי לה את הכסף. היא הביטה בו בהפתעה
"אה..אה. . אתה יכול גם לשלם בכרטיס אשראי אדוני" היא גימגמה
"זה בסדר" חייכתי וקירבתי אליה את חבילת השטרות
היא לקחה אותה
לאחר עוד כמה סידורים קיבלתי את הכרטיס שפותח את הדלת, עליתי במעלית עד לקומה הרצויה, פתחתי את הדלת של החדר, שמתי את השלט 'נא לא להפריע', נעלתי את הדלת, ונכנסתי לשירותים. שטפתי את פניי, פשטתי את הג'קט של החליפה, הורדתי את העניבה ודידיתי למיטה, אוגר כוחות ליום הארוך שיהיה לי מחר.