אני ורק אני- פרק 62+63

"מ…מה?" גימגמתי, מקווה שלא שמעתי נכון
"אני יודע שזה מסובך אבל אפשר לנצל את כל המצב לטובתנו" הוא הסביר
"ו..ובשביל מה אתה צריך אותי?" לא הבנתי
"את לצערי באמצע של כל זה…. את יכולה להיות גורם משפיע בהמון מקומות" הוא המשיך עם מבט מתחנן על פניו
"א..אני לא יכולה… זה נורא מסוכן… אני רוצה להתרחק מכל העניין הזה" הסברתי במהירות שלא נראה לי שהוא הבין משהו
"אני מבין…. פשוט תעמידי פנים שלא שאלתי" הוא אמר וחייך חיוך קטן, אך יכולתי לראות את המבט המאוכזב על פניו
"מה…מה אתה מתכנן לעשות?" שאלתי לאחר שתיקה של כמה שניות
"אני מניח שאני אלך למשטרה" הוא ענה, משיך לשחק עם אצבעותיו
"אתה הולך להסתכן רק כדי לנקום באבא שלך?" שאלתי בעיניים גדולות
"אני לא נוקם באבא שלי" הוא סינן מבין שיניו, כשמבטו מופנה לרצפה "אני עושה את הדבר הנכון"
"עדיין תסתכן אם תעשה את זה" המשכתי
"אני אציב תנאים! אני אגיד שאני אהיה עד מדינה ושהם לא יוכלו לפגוע בי" הוא הסביר והרים את מבטו אליי שוב, מניח את ידיו על ברכיו ומתכופף קצת קדימה
"אבל נגיד וזה יעבוד לך כל הדבר הזה, לא מפריע לך לצאת ככה נגד אבא שלך?" שאלתי ברצינות
"הוא לא אבא שלי… תיאורטית כן, מעשית ממש לא" הוא ענה, ראיתי הבזק של כעס וכאב בעיניו
ישר הזדהיתי איתו… "עם אבא שלי זה אותו הדבר…" מלמלתי
הוא הרים אליי את מבטו בהפתעה
"מה?" גיחכתי "אתה לא המסכן היחיד בעולם"
"לא.. אני יודע…. פשוט.. לא חשבתי שיש לך את הבעיות מסוג 'אבא' " הוא הסביר וגירד בעורפו
"יש לי בעיות מסוג האבא שעזב אחרי שנולדתי וחוזר עם המשפחה החדשה שלו לארץ.." מלמלתי
שתקנו כמה דקות
"את יודעת שאם כל זה עובד ורועי חוזר לארץ כנראה שאבא שלו לא יהיה שם בשבילו" ליאו פלט פתאום
לא חשבתי על זה.
"אז הוא כאילו… יהיה לבד?" שאלתי בחשש
הוא הנהנן בצער
אוקיי. אני חייבת לדבר על זה עם רועי
"רגע, מתי אתה בכלל מתכנן לעשות את זה?" שאלתי, מחליפה לנושא שכנראה יש עליו תשובה
"כמה שיותר מוקדם אני מניח, אני לא צריך לחשוב על זה יותר מדי" הוא הסביר ונשען בחזרה על הכיסא
"אוקיי" עניתי ונשענתי בכבדות על הכיסא
שתקנו לעוד כמה דקות עד שהוא קם, הזהיר אותי שלא להשתמש בטלפון לשיחות עם רועי כי אבא שלו בטוח מאזין והלך.
החיים שלי פשוט מתעקשים להיות מסובכים…
~נקודת מבט רועי~
פתחתי את הדלת של הבית, נכנסתי וטרקתי אותה בזמן שנשענתי על אחד הקירות, מתנשם בכבדות
"רועי הכל בסדר?" אברהם שאל בדאגה מהסלון
לא עניתי לו וניסיתי להסדיר את הנשימות שלי
שמעתי את קול צעדיו של אברהם כשהוא התקרב אליי ותפס בכתפי
"מה קרה?" הוא שאל שוב בקול רך
סובבתי את ראשי אליו, מפזר כמה טיפות מים מהשיער שלי
"הם…הם מצאו אותי" מלמלתי
הרגשתי את אחיזתו בכתפי נחלשת בהפתעה
"איפה?" הוא שאל לאחר כמה שניות
"בסמטה של הפח זבל" עניתי חלושות
הרגשתי את זרועו הארוכה עוטפת את גופי בסוג של חיבוק
"מה הם רצו?" הוא שאל ברוך, מתחיל להוליך אותי לחדר שלי
"היה שם אחד… הוא דיבר בעברית… הם רוצים אותי בארץ" מלמלתי
"ולא מספיק להם הכסף שהשארת לאח שלי?" הוא שאל
נענעתי את ראשי לשלילה "זה פחות מחצי… וכמו שאני מכיר אותו הוא כבר גמר את הכל"
אברהם הנהן ופתח את הדלת של החדר שלי, הוא הושיב אותי על המיטה, הלך במהירות לשירותים, הביא מגבת, הושיט לי אותה והתיישב לידי
"אתה יודע שאנחנו יכולים לעשות משהו נגדם… המשטרה פה מאוד כפייתיים בנוגע לכל האירגונים האלה" הוא אמר ברצינות
"אי אפשר" עניתי בקצרה וניגבתי את ראשי במגבת
"למה?" הוא שאל
"הוא איים על דניאל" הסברתי ושמתי את המגבת על כתפי
"אז מה אתה הולך לעשות רועי?" הוא שאל
"מה שאמרת, אני אפרד ממנה, אוציא אותה מכל העניין הזה לגמרי ואז נעשה מה שאמרת" עניתי וסובבתי את ראשי אליו
"מתי?" הוא שאל
"עכשיו"
עיניו גדלו בהפתעה
"אתה בטוח זה ל-"
"אני בטוח" התפרצתי לדבריו וקמתי מהמיטה, לקחתי את הטלפון מהשידה מנופף בו מול פניו של אברהם
הוא הבין את הרמז וקם מהמיטה, נתן לי תפיחה תומכת על הכתף ויצא מהחדר
נשמתי עמוק וחייגתי את המספר של הבית של דניאל
היא ענתה אחרי כמה צלצולים
"הלו?" שמעתי את קולה של דניאל
"היי" עניתי וזייפתי חיוך, אחרי שנייה הורדתי אותו כשהבנתי שהיא לא רואה אותי
"רו-" היא עמדה לומר את שמה אך נעצרה
"היי נוי" היא אמרה
"מה נוי?" שאלתי וגיחכתי
"כן, אני עכשיו בסלון עם אמא שלי" היא ענתה
הבנתי את הרמז
"תקשיבי, אני יודע שזה מסובך אב-" התחלתי
"אי אפשר לדבר על זה בטלפון" היא קטעה את דבריי במהירות
"מ..מה? למה?" גימגמתי בבלבול
"דיברתי עם ליאו, הוא אמר שהוא ואליהו צריכים עזרה בגיאוגרפיה גם" היא אמרה
קפאתי. אליהו זיהיתי, אבל מי זה ליאו? אני חייב לעשות את זה עכשיו. הם מצאו אותה
"דניאל…אני אעשה את זה מהיר, אנחנו צריכים להיפרד" נשפתי את המילים החוצה ממני
"אני יודעת…" היא מלמלה בצער "את יודעת מתי הוא חוזר לארץ?" היא שאלה לאחר כמה שניות ושינתה את טון הדיבור שלה למתעניין
"מצאו אותי גם פה" המשכתי להסביר
"אה… הבנתי, תקשיבי נדבר פעם אחרת טוב?" היא אמרה בקול לא משכנע במיוחד
שתקתי, לא כל כך הבנתי שום דבר מהשיחה הזאת
פתאום היא דיברה "אמא שלי הלכה" היא אמרה במהירות
"אה.. אוקיי?" מלמלתי בבלבול
"אני אוהבת אותך, הם מקשיבים לשיחות, ואנחנו ממש צריכים לדבר" היא המשיכה
"אוקיי…אה.." הגלגלים במוח שלי הסתובבו במהירות "דברי עם דיוויד על השיעורים בגיאוגרפיה" אמרתי, מקווה שהיא הבינה את הרמז
"אוקיי.." היא מלמלה "ביי" היא סיימה אחרי כמה שניות
"רגע!" קראתי במהירות "זה זמני כן? כשהכל יהיה בסדר נחזור נכון?" שאלתי בתקווה
"נדבר על זה" היא מלמלה ושמעתי את החיוך בקולה
"על איזה חלק?" שאלתי
"על זה שכשהכל יהיה בסדר"
"ברור… אוהב אותך" חייכתי
"גם אני אותך" היא אמרה וניתקה את השיחה
הורדתי את הטלפון באיטיות מאוזני והנחתי אותו על השידה… זה לא הלך כמו שציפיתי
זרקתי את הטלפון על המיטה ופתחתי את דלת החדר, ירדתי במדרגות ונכנסתי לסלון, מוצא את אברהם על הספה בשיחת טלפון
"אוקיי, תודה" הוא סיים את השיחה וניתק
"אז… מי זה היה?" שאלתי ונעמדתי מולו
"דיברתי עם האבטחה" הוא ענה "הם מוסיפים אבטחה"
"הם יודעים?" שאלתי בעיניים גדולות
"לא, ברור שלא" הוא חייך, עכשיו שמתי לב שהוא נראה מאוד עייף
"א..אתה בסדר?" שאלתי בדאגה והתיישבתי לידו
הוא נאנח "אני פשוט עייף" הוא הסביר
הנהנתי בכובד ראש
"אני יודע שאני נטל, דוד, אבל אני מבטיח שכשהכל יהיה בסדר זה יסתדר" עודדתי אותו
ראיתי הבזק של חיוך על שפתיו כשהוא הסתובב אליי
"איך זה יסתדר?" הוא שאל בנימה שאמרה שהוא כבר יודע את התשובה
"אה… אני לא יודע, זה לא יכול להימשך לנצח נכון?" שאלתי בבלבול
"ונגיד זה יגמר, ואתה חוזר לארץ… הכל טוב ושמח, אתה מתאחד עם דניאל, חוזר לבית ספר, happy end וכל זה… איפה תהיה? באכסנייה? פנימייה? הפנימייה הקרובה ביותר היא במרחק שעתיים מאיפה שאתה גרת רועי" הוא אמר בקולו הרציני והסתכל בעיניי
שתקתי. לא חשבתי על זה. לא עלה לראשי אפילו הרעיון של הפנימייה… אבל בסופו של דבר, אני לא יכול לחזור לגור עם אבא שלי.
"חשבתי על מה שעשיתי כשהבאתי אותך לפה… עם כל הסיכונים, אבל לא יזיק לי עוד בן משפחה בבית." הוא אמר וחייך אליי חיוך תומך
"א..אני נשאר פה?" שאלתי בתמיהה כשהבנתי למה הוא מתכוון
"אני יכול לסדר לך פנימייה אם זה מה שאתה רוצה… אבל אני חושב שאם תפעיל שיקול דעת נכון תבחר להישאר פה" הוא הסביר ונשען בכבדות על הספה
"להישאר פה.." מלמלתי לעצמי "זה בטח מה שהיא רצתה לדבר איתי עליו" קלטתי
"מי רצתה?" הוא שאל בבלבול
"דניאל"

פרק 63

~נקודת מבט דניאל~
ניתקתי את השיחה עם רועי ונאנחתי
הלכתי מהר לחדר ולקחתי ג'קט וכסף, הודעתי לאמא שאני הולכת לחברים ויצאתי מהדירה
כשהתקדמתי לתחנת אוטובוס הבחנתי במכונית שחורה כמו של ליאו חונה בצד האחר של הכביש, הסתכלתי עליה כמה שניות, מנסה להבחין בפרצוף של מי ששם, מוכנה לצעוק על ליאו משהו מעליב, אבל זה לא היה הוא, זה היה אדם גדול (מאוד), עם קרחת, וידיים שריריות וגדולות, ו… הוא הסתכל בדיוק עליי. הפניתי את מבטי ממנו במהירות והתמקדתי בתחנת מוניות הקרובה
לאחר כמה מילים נכנסתי לאחת המוניות, אחרי הנהג, אמרתי לו את מיקום האכסנייה של דיוויד והוא התחיל לנסוע, הפניתי את מבטי אחורה, צופה במכונית השחורה מתניעה ומתחילה ליסוע אחרינו באיטיות
הסטתי את מבטי ממנה שוב, חושבת על האזהרה של ליאו; שהם עוקבים אחריי.
במשך כל הנסיעה חשבתי על זה, מעיפה מדי פעם מבט אחורה ומוודא שהאוטו השחור עדיין במרחק של מאה מטר מאיתנו
"פה?" הנהג שאל פתאום והעיר אותי ממחשבותיי שנדדו
"אה? כן" ניערתי את ראשי והושטתי לו את הכסף, לאחר מכן יצאתי מהרכב והתקדמתי אל עבר שער האכסנייה.
לאחר שהלכתי אל עבר דלת החדר המוכרת של דיוויד ושון
דפקתי על הדלת פעמיים; לא נשמעה שום תשובה
דפקתי עליה עוד כמה פעמים, ובהיסוס פתחתי אותה,
לפניי נגלה שון, רק עם מכנס טרנינג עליו, עושה מתיחות על מוט שמתקינים על משקוף דלת האמבטיה, ואוזניות באוזניו
מבטו הופנה ישר אליי ועיניו גדלו בהפתעה, הוא עצר מפעולתו ונשאר תלוי באוויר
נשמתי עמוק והחלטתי להתנהג כאילו הנשיקה לא קרתה, למרות שהיא כן.
עשיתי לו סימון עם הידיים להוריד את האוזניה הקטנה מהאוזן. הוא הבין ושיחרר את אחת מידיו כדי לשחרר אותה, בזמן שהוא נעמד על הרצפה
"אני צריכה את דיוויד" הודעתי בקצרה לפני שהוא הספיק להוציא מילה מהפה
"את יכולה להגיד שאת צריכה אותי זה בסדר" הוא גיחך ושלח את אחד החיוכים שבטח ממיסים בנות אחרות, אבל לא אותי
"אוי שון… נפל לך המצחיק" עניתי לו בציניות ושילבתי את ידיי
"לא צחקתי" הוא החזיר ברצינות
"טוב, אז לצערך אני באמת צריכה את דיוויד" אמרתי לו בזלזול
"הוא בטח בחדר 216" הוא אמר ומשך בכתפיו, הסתובב לכיוון אחד הארונות ושלף ממנו חולצה, משחיל אותה במהירות מבעד לראשו
"איפה זה?" שאלתי בחוסר סבלנות
"אם תחשבי קצת, תביני שאם אנחנו חדר 214, זה שני חדרים ליד" הוא אמר וגלגל עיניים
"אשכרה גילגלת לי עיניים עכשיו?" צחקתי
"בטח לא הבן הראשון שעושה לך את זה" הוא מלמל בכעס ונשכב על המיטה שלו, משלב את ידיו מתחת לעורפו ובוהה בתקרה
"תתבגר כבר, אלוהים ישמור…" מלמלתי בכעס ויצאתי מהחדר, סוגרת את הדלת אחרי בטריקה
התקדמתי בהמשך המסדרון עד שנעצרתי מול דלת שעליה היה חרוט המספר 216
דפקתי עליה פעמיים
"פתוח!" מישהו קרא מבפנים
פתחתי את הדלת וסרקתי את החדר, שלושה בנים, בינהם דיוויד, ישבו על ראש מיטת קומותיים, ובצד השני של החדר, על מיטת יחיד ישבו שתי בנות ובן
"אה.. אני צריכה שנייה את דיוויד" אמרתי בביישנות
כולם הסתכלו עליי והרגשתי מובכת לחלוטין
אחד מהילדים שישבו ליד דיווד דחפו אותו לרצפה והוא התקדם אליי, יצאנו מהחדר וסגרתי את הדלת אחריי
"טוב זה לא היה מביך בכלל…" מלמלתי בציניות
הוא צחק "אז מה את עושה פה?" הוא שאל, העברית שלו השתפרה מאוד
"אני צריכה שיחת טלפון" ביקשתי
"באת עד לפה בשביל שיחת טלפון?" הוא שאל בגיחוך בזמן שהושיט לי את הפלאפון שלו
"גם, אבל אני מניחה שפשוט הייתי צריכה קצת לצאת מהבית" חייכתי אליו וחזרתי לחייג את המספר של רועי, שכבר למדתי לשנן בעל פה
היה צלצול, ועוד צלצול, ועוד אחד. ומשיבון קולי
"אה, אגב, אני מתקשרת לחוץ לארץ" הודעתי לדיוויד,
הוא חייך "אין בעיה, אבא שלי משלם על זה" חיוכי ירד, הוא הזכיר לי שהוא בא מחר
חייגתי לרועי שוב, אבל הוא לא ענה. ושוב, ושוב, אבל כל פעם הגעתי למשיבון הקולי
"למי את מתקשרת?" הוא שאל בהתעניינות
"לא..לא משנה" מלמלתי בבלבול והושטתי לו את הטלפון בחזרה
הוא הכניס אותו לכיסו והסתכל עליי במבט מודאג
"את בסדר?" הוא שאל
"כן… פשוט…." התחלתי
"מה?"
"נראה לי שאני ורועי נפרדנו" פלטתי
"לא… נפרדתם כבר? כאילו לא בקטע רע.. פשוט הוא עזב לפני כמעט חודש" הוא גימגם
"לא דיוויד, זה יותר מסובך ממה שנראה לך" עניתי
"אז למה עכשיו?" הוא שאל
"כי דברים הסתבכו עוד יותר" מלמלתי בעצבות
הוא חיבק את כתפי בתמיכה ונשק לראשי "הכל יהיה בסדר" הוא מלמל והניח את סנטרו על ראשי (הוא גבוה).
"חכי שנייה" הוא ביקש ופתח את הדלת של חדר 216
"ביי מכוערים" הוא הודיע
"תהנה דיוויד" אחד הבנים קרא וכמה ילדים צחקו
"אני אחותו!" צעקתי בכעס
"היא אחותי" הוא חזר על דבריי
"אה" אותו ילד שצעק הובך, דיוויד סגר את הדלת והוביל אותי לחדרו
הלכתי אחריו למרות שלא רציתי לפגוש בפניו של שון
הוא פתח את הדלת ונכנסנו לחדר
"נהדר.." שון מלמל כשראה אותי
"תנצור את ההתלהבות" ביקשתי בציניות וגלגלתי עיניים
"יופי! למדת" הוא צחק בכאילו ונשכב בחזרה על המיטה
"אתם מתרגשים לראות אחד את השני אני רואה" דיוויד גיחך וניסה להפיג את האווירה הלחוצה
"אז למה את פה?" שון שאל והתיישב על המיטה
"היא ורועי נפרדו" דיוויד ענה במקומי וסידר כמה דברים בארון שלו
שון הסתכל עליי
'מה קרה?' הוא שאל בלי קול
'כלום' עניתי בביטול
הוא כנראה לא קנה את זה וקם מהר מהמיטה, תפס את ידי והוביל אותי לשירותים, כשנכנסנו הוא סגר את הדלת ונעל אותה
"מה?" שאלתי בחוסר סבלנות ושילבתי ידיים
"מה קרה?" הוא שאל, מבטו היה דואג
נאנחתי ונשענתי על השיש
"היי, מה אתם עושים שם?" דיוויד דפק על הדלת
"זה בסדר דיוויד, דקה" שון ענה
"דניאל?"
"דקה" נאנחתי
"שפכי" שון נשען על הקיר מולי
"טוב.. אז הם שמו עליי מישהו… שיוציא ממני מידע או משהו כזה, הבן של אליהו, קוראים לו ליאו" התחלתי
הוא שתק והסתכל עליי כדי שאמשיך
"אז ליאו החליט שהוא לא רוצה את החיים האלה יותר, והוא יוצא נגד אבא שלו. הוא בא אליי ושיתף אותי בכל המידע הזה, ואז הוא ביקש ממני לעזור לו"
הוא הסתכל עליי בעיניים גדולות ומופתעות
"לא הסכמתי" הרגעתי אותו
"בקיצור, הוא הזהיר אותי שאבא שלו מקשיב לכל השיחות מהבית שלי, אבל רועי התקשר… והוא סיפר שמצאו אותו שמה ושאנחנו צריכים להיפרד כי הוא לא רוצה שאני אפגע… ניסיתי להתקשר אליו כמה פעמים לפני חמש דקות אבל הוא לא ענה" סיימתי
הוא הסתכל עליי "עוד משהו?" הוא שאל לבסוף
"כן… כשיצאתי מהבית ראיתי מכונית שחורה, כמו של ליאו, ישב שם מישהו מפחיד שהסתכל עליי, בנסיעה במונית לפה הוא נסע במרחק של בערך מאה מטר מאחורינו וחנה בקצה הרחוב פעם אחרונה שראיתי אותו" אמרתי במהירות
"מה?!" הוא כמעט צעק
"תש- ששש" השתקתי אותו
"את לא יוצאת מפה" הוא הודיע והתקדם צעד קרוב אליי
"מהאכסנייה או מהשירותים?" שאלתי בציניות והתרחקתי קצת אחורה
"מאיפה שבא לך" הוא מלמל והוריד את מבטו אליי
אוקיי…. הוא מתחיל להפחיד אותי
"אל תגזים" הזהרתי אותו
"אני פשוט דואג לך.." הוא מלמל בדאגה והמשיך להתקרב אליי
"טוב! תתרחק ממני!" הרמתי את קולי
"שון?" שמעתי את דיוויד קורא
"הכל בסדר" הרגעתי אותו והעפתי מבט רצחני בשון "אנחנו עוד שנייה יוצאים" הודעתי והתחלתי להתקדם לכיוון הדלת, אך הוא תפס בזרועי וסובב אותי אליו, מצמיד אותי לגופו
"דד..די שון" מלמלתי בלחייים אדומות
"תגידי לי שלא נהנית בנשיקה" הוא ביקש וקירב את גופו יותר אליי, מעביר קצווה משערי אל מאחורי האוזן
הורדתי את ראשי
"תעזוב את היד שלי שון" ביקשתי ואיגרפתי את ידי השנייה
"לא ענית לי על השאלה" הוא אמר והרים עם אגודלו את סנטרי, מרים את פניי אליו
"לא נהניתי" סיננתי ונעלתי את לסתי
"למה אני לא מאמין לך?" הוא שאל בציניות
"מאיפה אני יודעת? מי יודע מה עובר בראש המוזר שלך" נאנחתי וניסיתי למשוך את ידי ממנו, הוא חיזק את האחיזה שלו בה.
"אבל את רוצה לדעת? לא ככה?" הוא שאל והסתכל בעיניי
"האמת שלא"
"אבל אני לא מבין אותך! את נפרדת מהרועי הזה, מה הבעיה?" הוא שאל
"לא נפרדנו"
"אבל אמרת ש-"
"אני אוהבת אותו! ואני ללא ספק לא אוהבת אותך, אז תשחרר!" התעצבנתי וניסיתי למשוך את היד שלי ממנו שוב. ללא הצלחה.
הוא הסתכל עליי כמה שניות, סורק את פניי
"את יודעת על מה דיוויד מדבר איתי על הזמן?" הוא שאל פתאום
"לא אכפת לי"
"מאוד אכפת לך. כי כל מה שהוא מדבר עליו זה עלייך! אני מרגיש שאני מכיר אותך יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי" הוא סיפר
"וזה נותן לך זכות לנשק אותי בלי רצוני?" שאלתי בסרקסטיות, מנסה להעביר לנושא שלא מביך אותי
"זה היה קורה בסופו של דבר"
"לא זה לא"
הוא בתגובה סובב אותנו והצמיד אותי בעדינות לקיר, מקרב את פניו לשלי
"אתה יודע שזה נחשב להטרדה מיני-" התחלתי, אבל לא הצלחתי לסיים את דבריי, כי הוא הניח את שפתיו על שלי ונישק אותי בעדינות
רציתי לדחוף אותו ממני, המוח שלי אמר לי לדחוף אותו ממני, אבל…. לא יכולתי
לאחר שנייה, אפילו בלי לחשוב על מה אני עושה, נישקתי אותו בחזרה
הרגשתי את החיוך המרוצה שלו בזמן שהנשיקה נעשתה סוערת יותר
"והינה הגיע הבסופו של דבר" הוא התנתק ממני לשנייה ולאחר מכן נישק אותי שוב נשיקה מהירה
כאשר סוף סוף הבנתי מה אני עושה, הרחקתי את ראשי והנחתי את ידי על שפתיו
"זה לא קרה" מלמלתי והסתכלתי בעיניו, שנראו משועשעות יותר מתמיד "זה לא קרה!" חזרתי על דבריי בקול החלטי
"את מצפה ממני לשכוח מזה?" הוא שאל בזמן שמשך את ידי מפיו, מה שהזכיר לי שהוא עדיין תופס בידי השמאלית
"כן, עכשיו תעזוב לי את היד ותזוז" ביקשתי וניסיתי להישאר אדישה לכל מה שקרה פה עכשיו
"חכי! אני שוכח רק אם את נשארת לישון פה" הוא ביקש והסתכל עליי
"אתה שוכח את זה בכל מקרה" המשכתי וניסיתי לחמוק מליד המקלחון, אבל הוא הניח את ידו על דלת הזכוכית במהירות וחסם את דרכי
"אני לא רוצה שתסתכני! האנשים האלה מסוכנים! אני אומר לך מניסיון" הוא הסביר והסתכל עליי במבט מתחנן
"אם דיוויד יסכים" נכנעתי
"יופי" הוא חייך והוריד את ידו
התחלתי להתקדם אל עבר הדלת
אך הוא תפס בזרועי שוב וסובב אותי אליו
"אולי תפסיק עם זה?" ביקשתי ושיחררתי את זרועי מאחיזתו
"מחר תגידי לי מי מנשק יותר טוב, אני או דיוויד" הוא חייך והתרחק ממני קצת
"ל..למה אתה מתכוון?" גימגמתי בבלבול
הוא עשה סימן של נעילת הפה וזריקת המפתח
"הוא מתכוון ל…" שאלתי בעיניים גדולות, חשבתי שהבהרתי לו את זה שהוא אח חלקי שלי ולא יותר מזה
"לא מגלה" הוא חייך אליי חיוך תחמני
"תגידו מה אתם עושים שם כל כך הרבה זמן?!" דיוויד דפק על הדלת כמה פעמים בחוזקה
"דנים על מה היא משמעות החיים, תפסיק להפריע" שון ענה לו ומבטו התמקד בחזרה עליי
"מה?!" דיוויד שאל בבלבול
"לא משנה" שון גיחך
"כן או לא תענה" ביקשתי בחוסר סבלנות
"הכל תלוי בך" הוא משך בכתפיו ועקף אותי, פתח את הדלת ויצא מהחדר בקלילות
נשפתי ברוגז ויצאתי אחריו, צופה בפניו הכעוסות של דיוויד בזמן שהוא ממלמל משהו בלתי מובן לשון
"אני מקווה שנהנתם מזמן האיכות שלכם בשירותים" הוא סינן בכעס
"יש בעיה?" שון גיחך
דיוויד הסתכל עליו במבט של 'אם היא לא הייתה פה עכשיו'
שון נרתע אחורה
"דיוויד, לא קרה כלום. .. זה פש-" ניסיתי להרגיע אותו אבל הוא קטע את דבריי "מה היה כל כך חשוב שהתבצרתם חמש דקות בשירותים?!" הוא שאל בחוסר סבלנות
"הוא מכיר את רועי… והוא ביקש למסור לי משהו" חירטטתי במהירות
"אז בגלל זה הוא התקשר אליך בפעם הזאת…" דיוויד מלמל לשון
"כן, אנחנו חברים טובים" שון עזר לי
דיוויד נראה יותר רגוע
עכשיו זה הזמן שלי לתת לו את כל הסימנים שאני לא רוצה שהוא… ינשק אותי
"למה מה חשבת שעשינו שם?" שאלתי בהרמת גבה
"כלום.. פשוט… שירותים הם לא בדיוק מקום לשיחה על משמעות החיים" הוא הסביר והשתמש בתירוץ של שון
"איתו?!" התפלאתי והצבעתי על שון "אוי ואבוי, ממש לא" גיחכתי והתיישבתי על יד שון
שהסתכל עליי במבט מופתע והחליט לזרום עם זה
"אני מכוון גבוה דיוויד, היא לא במכ"ם" שון המשיך
הבאתי לו מכה חזקה לכתף כדי שיסתום את הפה
"אה.. יופי" דיוויד מלמל
"מה יופי? ואם הייתי עם שון, היית כועס?" שאלתי
"לא…כן… לא יודע" דיוויד הסתבך
"אני עם רועי, ואני אשאר עם רועי, והכל יהיה בסדר בסוף" 'הרגעתי' אותו
דיוויד נראה אובד עצות
"אה.. והיא נשארת לישון פה " שון הודיע
דיוויד הסתכל עליו בהפתעה
"אם אתה מסכים… כמובן" מיהרתי להוסיף
"ברור שאני מסכים" הוא חייך ונשכב על המיטה
"אנחנו נלך להביא מזרון" שון הודיע לאחר כמה שניות ומשך אותי למצב עמידה
יצאתי אחריו מהחדר והלכתי אחריו עד שהגענו לעוד חדר, חדר 200
"זה חדר ריק, נוכל לקחת מפה מזרון ולהחזיר אותו בבוקר" שון הסביר ופתח את הדלת
הנהנתי ונכנסתי אחריו לחדר, מופתעת מעצמי שאני כלכך אדישה למראה מישהו שלפני דקה התנשקתי איתו בשירותים. בזמן שיש לי בערך חבר. אני מטומטמת.
ניערתי את ראשי והלכתי לכיוונו של שון, שהתחיל להרים את אחד המזרונים
הרמתי את המזרון מהצד השני והתחלנו ללכת באיטיות החוצה מהחדר.
"אתה יודע שהנשיקה הזאת לא אומרת כלום, כן?" פלטתי באגביות בלי להסתכל עליו
"בטח…" הוא מלמל בסרקסטיות
"אתה נישקת אותי! לי יש חבר!" נופפתי בידי, המזרון התנדד הצידה ושון נשען מהר כדי לאזן אותו
"את לא התנגדת.." הוא הזכיר לי
"אוף איתך, לא מבין רמזים" התרגזתי
"את אמרת שסוג של את והחבר שלך נפרדתם! את לא יכולה להשתמש בטיעון הזה כל הזמן נגדי" הוא התגונן
"פשוט אל תנשק אותי שוב" נאנחתי
"למה? זה טוב לי, זה טוב לך, ובניגוד לרועי אני לא ברחתי לניו יורק!" הוא כעס
הוא לא אמר את זה עכשיו.
עזבתי את המזרון הכבד, מפילה אותו על הרצפה וגורמת לשון למעוד ולהתייצב
"לך תיתקע אתה והמזרון המזורגג שלך, אני הולכת הביתה!" צעקתי עליו בזעם ועקפתי אותו
נכנסתי לחדר של דיוויד ושון
"דיוויד אני לא אשאר לישון פה בסוף" הודעתי לו
"למה?" הוא התעניין והתרומם מהמיטה
"אה… דיברתי עם אמא שלי… היא רוצה שאני אחזור הביתה" חירבשתי משהו וגירדתי בעורפי
"מהטלפון של שון?" הוא התעניין
"אה.." סרקתי את החדר במהירות וראיתי את הטלפון של שון על השידה. הוא בודק אותי
"לא.. אמרתי שאני צריכה להתקשר והוא עצר מישהי וביקש שיחה" המצאתי
הוא הנהן, "מתאים לו" הוא גיחך
"כן.. תגיד יש מצב שמביאים לי הסעה מפה?" שאלתי
"כן, תרדי למטה לחניות, תגידי לאחד הנהגים שאת אחות של דיוויד, הם יסיעו אותך" הוא אמר ונשכב בחזרה על המיטה
נפרדתי ממנו ויצאתי מהחדר, מתעלמת משון שנעץ בי מבטים וירדתי למדרגות הכניסה
אבל… לא מצאתי את החנייה, לא ראיתי מכוניות בשום מקום. הסתכלתי להמשך הרחוב, וליבי נמלא פחד כשצפיתי במכונית השחורה שחנתה בסוף הרחוב נפתחת והאיש המפחיד יצא מהרכב…. והתקדם ישר אליי.