אני ורק אני- פרק 60

~נקודת מבט דניאל~
קמתי בעייפות ליום של בית ספר. דיברתי עם דיוויד אתמול… והוא הצליח לשכנע אותי לבוא היום.
התלבשתי במהירות, הסתרקתי, ציחצחתי שיניים, התאפרתי קלות והלכתי למטבח.
לאחר עוד כמה הכנות זרקתי את התיק על הגב ויצאתי מהבית.
לאחר בערך דקה הליכה הופיעה על הכביש מכונית שחורה עם חלונות כהים
העפתי בה מבט קצר והחזרתי את מבטי בחזרה למדרכה
"היי! צריכה טרמפ?" שמעתי פתאום קול מהמכונית
עצרתי והסתובבתי אל הרכב, למולי נגלה פרצופו המחייך של ליאו
"אני בסדר" סירבתי להצעה וחזרתי למסלול
"נו, אני אקפיץ אותך לבצפר, בואי" הוא קרא לי שוב והתקדם באיטיות לצד המדרכה
"זה חצי שעה נסיעה" פסלתי את דבריו, בלי להסתכל עליו
"עשר דקות נסיעה איתי" הוא אמר ויכולתי לשמוע את החיוך המתנשא בקולו
"אתה באמת חושב שאני אכנס לאוטו שלך?" שאלתי בזלזול, ממשיכה ללכת
"כן"
גיחכתי בזלזול "טוב אז אני לא, אתה יכול להמשיך לנסוע"
"את עדיין כועסת?" הוא שאל ברצינות
"גם, ואני גם לא מכירה אותך, זה עוד פרט קטן ולא משמעותי" עניתי לו בציניות, לא מעיפה בו אפילו מבט אחד
הוא צחק צחוק קטן,
"עדיין נראה לך שאני איזה פדופיל חתיך?" הוא חזר על דבריי מאתמול בגיחוך
"אני לא מכירה אותך, איך אני אמורה לדעת מה אתה.." מלמלתי
הגעתי לתחנת אוטובוס והתיישבתי באחד הכיסאות, מעיפה מבט מצפה אל עבר הכביש הריק, מקווה שהאוטובוס יגיע ויעצור את השיחה המעצבנת הזאת
"אני מצטער על אתמול…. לא הייתה לי כוונה לפגוע" הוא התנצל
"בטח" מלמלתי
"אני רציני!" הוא ענה, למרות שחשבתי שהוא לא שמע את המלמול השקט שלי
"בסדר… אתה לא בדרך לאנשהו?" שאלתי ברמיזה על זה שאני מעוניינת שהוא ילך
"האמת שלא" הוא נשען על משענת הרכב בחיוך גדול
"אז מה דעתך ללכת?" שאלתי בציניות
"אני מעדיף שלא" הוא ענה
"למה אתה עושה את זה?" פלטתי פתאום
"עושה מה?" הוא העביר אליי את מבטו הרציני
"את..זה.. פה, ואתמול!" התבלבלו לי המילים
הוא גיחך "אני לא עושה כלום"
"אתה כן! אתה עוקב אחריי, ומחפש את רועי ומעצבן!" התעצבנתי עליו
בדיוק האוטובוס הגיע. ליאו התקדם קצת עם האוטו כדי שיהיה לנהג מקום לחנות.
"ניפגש דניאל" הוא אמר בחיוך אליי ונסע
בהיתי בו כמה שניות, ניערתי את ראשי ועליתי מבולבלת להסעה, מעבירה מבט חטוף לסתיו, שבהתה בחלון עם אוזניות באוזניה והתקדמתי לשבת עם נוי, אדם, אלון, שיר ועומרי.
"דניאל!" נוי קפצה שהיא ראתה אותי
"מה?" שאלתי בגיחוך ונענתי לחיבוק שלה
"תקשיבי" היא התחילה
"לא שיש לי ברירה.." מלמלתי בצחוק
"כן כן, תקשיבי, עדי עזבה לצפון" היא אמרה במהירות
"מה?" לא הבנתי
"עדי עזבה לצפון" היא אמרה ביותר איטיות
"לאמא שלה?" שאלתי ונזכרתי בשיחה ששמעתי בין נוי לעדי
היא הנהנה
"אני מקווה שיהיה לה טוב.." מלמלתי והתיישבתי במקום שהייתי יושבת בו עם רועי
~נקודת מבט רועי~
ישבתי עם קארי בקפיטריה, מרגיש כל כמה שניות מבטים שננעצים בי בעקבות הפציעה שעשיתי לג'וש
העפתי מבט חטוף אל השולחן של ג'וש, שמלא ילדים היו סביבו, ראיתי שהאף שלו מכוסה במין גבס לבן
זה עזר לי להרגיש טוב יותר
אחת הבנות קלטה שהסתכלתי עליהם, זיהיתי אותה כ-שרלוט, המעצבנת שנדבקה אליי בימים הראשונים שהיו לי פה
"על מה אתה מסתכל?!" היא צעקה לי, גורמת לכל העיניים בקפיטריה לפנות אליי
"רועי.." קארי לחשה, ניסתה לעצור אותי
"פשוט חשבתי לעצמי כמה הולמת אותו התחבושת על האף!" עניתי לה בציניות
ראיתי כמה עיניים מהשולחן שלהם ננעצות בי בשנאה, בזמן ששרלוט לחשה משהו לאוזנו של ג'וש וליטפה את שיערו, כל שאר הילדים פשוט בהו בי כמה שניות בהלם, חלק מהם אפילו בכבוד ובהערכה.
קארי פשוט הסתכלה עליי בחיוך
"מה?" שאלתי בגיחוך
"כלום, פשוט… אף אחד אף פעם לא זלזל בג'וש כמוך" היא אמרה
"טוב, אין עליי" גיחכתי ולגמתי מהמשקה שהיה בידי
"טוב.. .בזה אתה צודק" היא מלמלה בשקט
"מה אמרת?" שאלתי בבלבול
"כלום..כלום" היא ענתה מהר
משכתי בכתפיי ולקחתי עוד לגימה מהמשקה

* * *

יצאתי מהבית בערב הקריר, עם שקית הזבל המצחינה באחת מזרועותיי
טפטוף קל התחיל לרדת, הגברתי את קצב הליכתי
פניתי לסמטה הצרה והחשוכה, עוצר מול פח הזבל הגדול ומשליך את השקית אליו
פתאום יד משכה אותי אל האזור החשוך
"מה לעזא-" צעקתי והתחלתי להרביץ לאיזור של החוטף
"תסתום!" הוא נבח עליי בעברית ושם את ידו על פי בזמן שהוא דחף אותי בגסות על הקיר, מונע ממני כל תזוזה של הידיים, ניסיתי לבעוט בו, הוא התחמק בקלות והצמיד את רגלו בחוזקה לרגליי, משתק אותי לגמרי
"מה-אתה-רוצה?" שאלתי בהתנשפות
"אני רוצה שתחזיר את הכסף ליקיר ואליהו" הוא לחש באוזני , מחזק את אחיזתו בי "אבל אני מעדיף שתחזור איתי לארץ, אנחנו במחסור בעובדים, לא יזיק לנו ידיים חדשות למשימות" הוא אמר שוב וצחק צחוק קצר ומחליא
פחד התחיל למלא את גופי, הפסקתי להיאבק, והתחלתי להרגיש את אחיזתו מתרפה
אזרתי אומץ והתכוונתי לבעוט בו, אבל הוא חיזק את אחיזתו בשנית וצחק
"יש גם את הילדה החמודה הזאת… איך קוראים לה… דניאל?" הוא לחש באוזני בקולו המחליא
בעלתי את רוקי, מרגיש את קצב פעימות ליבי גובר.
"אל תתקרבו אליה" סיננתי מבין שיניי
"לא בטוח שאני אוכל לעצור בעצמי…" הוא גיחך
ועכשיו הוא חצה קו אדום, הרגשתי את הזעם בי גובר… אף אחד לא הולך להתקרב לדניאל! לא משנה מה אני צריך לעשות בשביל זה!
במהירות שיחררתי את ידי בעוצמה לכיוון ראשו, והסתובבתי אליו, הבאתי לו ברכייה לבטן, שגרמה לו להתקפל ובעטתי בו כך שהוא נפל לרצפה הרטובה
הרגשתי את בגדיי נספגים במים בזמן שעמדתי מעליו
"אתם-לא-מתקרבים-לדניאל" לחשתי באוזנו לאחר שהרמתי אותו מהג'קט אליי
הוא רק חייך אליי חיוך מרוצה
העפתי אותו בגועל בחזרה לרצפה ורצתי משם.
משאיר אותו מאחורי