אני ורק אני- פרק 59

~נקודת מבט רועי~
לקחתי את הפתק הקטן והמקומט ששירבטתי עליו את המספר שדניאל התקשרה אליו בפעם הראשונה וחייגתי, ציפיתי שזה יהיה הטלפון של הבן של אברהם
"הלו?" הוא שאל
"שון?" שאלתי בהיסוס
"זה אני" הוא אישר באותו טון דיבור
"זה רועי, חבר של דניאל" המשכתי למקרה שהוא לא יבין מי אני
הוא שתק לשנייה
"כן, אני יודע" הוא ענה לבסוף
"אני צריך לדבר עם דניאל" אמרתי בקצרה
"היא לא פה עכשיו" הוא ענה בקרירות
"היא פה בדרך כלל?" שאלתי בחשש
הוא שתק
"כן" הוא ענה לבסוף
עכשיו אני שתקתי, הרגשתי גוש בגרון
"מה זה עם מי אתה מדבר?" שמעתי קול ברקע "לא נו תעזוב!" שון צעק "מי זה?!" שמעתי צעקה ואז פרץ צחוק
עכשיו זיהיתי את הקול, זה היה פאקינג דיוויד!
עכשיו התחלתי לדאוג, השארתי את דניאל גם עם דיוויד, ועכשיו יש גם את השון הזה! אוף :\
"דיוויד!" צעקתי
שמעתי קול של דלת נסגרת
"רועי?" זה היה קולו של דיוויד
"דיוויד אני צריך לדבר עם דניאל" אמרתי בקצרה
"רגע…" הוא נשמע מבולבל "אתה יודע ש-"
"כן,כן, אני צריך לדבר איתה, היא איתך?" שאלתי בחוסר סבלנות
"ל..לא, אבל אני יכול להגיד לה, אני בדרך אליה עכשיו" הוא ענה
"למה?" שאלתי בעצבנות
לאחר היסוס קצר הוא ענה "אבא מגיע לארץ…. אני רוצה לראות איך היא מתמודדת עם זה"
"אוקיי….. ודיוויד?" שאלתי בהיסוס
"המ?"
"לא בא לי טוב השון הזה, תרחיק את דניאל ממנו" הזהרתי
הוא שתק "אני אשתדל"
"תודה דיוויד" הודיתי לו
"בכיף, ביי" הוא נפרד וניתק
נשארתי עם הטלפון באוזן עוד כמה שניות ובסוף הורדתי אותו באיטיות
זרקתי את הטלפון בעצבים על המיטה ונשענתי על השידה, מטופף עליה בידי במהירות וחושב מה לעשות
אני מתגעגע לדניאל… ואולי הפלתי עליה יותר מדי? ועכשיו עם זה שאבא שלה מגיע לארץ היא לא תוכל להתמודד עם זה?
בעטתי בפח בעצבים, כל דפי הציור המקומטים שזרקתי בו התפזרו בחדר
"רועי?" שמעתי את קולו של אברהם והדלת נפתחה באיטיות
הרמתי אליו את מבטי, הוא לא היה כועס כמו שציפיתי
"אתה לא כועס?" שאלתי בחשש
"אני בטוח שהגיע לו" הוא חייך אליי חיוך אבהי והתקרב
גיחכתי "בטח שהגיע לו"
"אף פעם לא חיבבתי את ג'וש… הוא לא נראה לי….אמין." אברהם מלמל "אבל תעזוב את זה" הוא ניער את ראשו
"מה?" שאלתי בלי להבין
"יש לנו שיחה יותר חשובה לעשות" הוא עבר את הניירות שזרוקים על הרצפה והתיישב על המיטה
התקדמתי בהיסוס והתיישבתי לידו
ידעתי בדיוק על מה הוא רוצה לדבר
"יצרת כבר קשר עם מישהו בארץ?" הוא שאל
הנהנתי באיטיות. את זה אני לא יכול להסתיר ממנו. את זה שדיברתי עם הבן שלו אני כן יכול להסתיר.
"יצרו איתך קשר?" הוא שאל
הנהנתי שוב, בזמן שאני נזכר בשיחה שלי ושל דניאל היום.
"אתה צריך להפסיק את זה אתה יודע" הוא אמר
הנהנתי שוב.
"עכשיו…" הוא הסתובב אליי עם מבט מצטער על פניו "אנחנו צריכים לדבר על הקשר שלך עם דניאל"
שתקתי. הבנתי לבד מה הוא רוצה
"אתה מסכן את עצמך ואותה עם הקשר הזה ו-" עצרתי אותו
"אני יודע!" צעקתי בכעס,
"מה אתה הולך לעשות עם זה?" הוא שאל כמעט בלחש
"לא יודע" סיננתי מבין שיניי בתסכול,
"אתה מבין שאתם צריכים להיפרד" הוא אמר
שתקתי
"זה מסכן גם אותנו, ידעתי שזה מסוכן להביא אותך לפה אבל… אתה חייב לעבוד איתי" הוא ביקש
אני יודע את זה… כאילו מה נראה לו, שאני לא מודע לכל הבעיות הבלתי פוסקות האלה
אבל אני לא יכול להיפרד ממנה…. למרות שאם אני כן, זה יעזור לה להתמקד בבעיה עם אבא שלה. הכל כל כך מבולבל מאז שעזבתי, והכל בגלל אבא שלי, לא שמגיע לו שאני אדבר עליו אפילו.
"אני לא יכול" עניתי בצער
הוא קם ונעמד ליד הדלת
"לא יכול או לא רוצה?" הוא שאל בטון שאומר שהוא כבר יודע את התשובה ויצא מהחדר
"לא רוצה.." מלמלתי ונשכבתי בתסכול על המיטה
~נקודת מבט שון~
"דיוויד! תביא את הטלפון!" צרחתי
הוא שחרר את אחיזתו בדלת ונכנס בסערה לחדר, זורק את הטלפון שלי על המיטה שלי ונעמד מולי בפרצוף עצבני.
שתקתי והרכנתי את ראשי במבוכה
"הסבר. עכשיו!" הוא כמעט צעק
"אני לא חייב לך הסברים" מלמלתי באדישות והבטתי בעיניו הכעוסות
"למה רועי התקשר אלייך וביקש לדבר עם דניאל?" הוא שאל שוב, מנסה להרגיע את הכעס בקולו
לפתע עיניו נפתחו בהפתעה, מבטו נהיה מבולבל
"כשבאת לדניאל….דיברתם איתו…. בגלל זה היה לו את המספר שלך!" הוא הבין
לא עניתי
"לא גמרנו לדבר על זה" הוא איים ויצא מהחדר.
יופי. פשוט נהדר. בעטתי בדלת בתסכול ונפלתי על המיטה. בוהה בתקרה
אחרי כמה דקות הדלת נפתחה בחוזקה ולחדר פרצו בסערה ירין וליעד. חברים שלי מהשכבה.
"אחי איפה נעלמת לנו?!" הם קפצו לי על המיטה
"מפגרים…" מלמלתי בצחוק והתיישבתי
"יש 7 דקות בגן עדן הגרסה המשופרת בחדר של הבנות, רוצה לבוא?" הם שאלו אותי במבט תחמני
היססתי לשנייה אבל אז החלטתי שאין לי מה להפסיד, קמנו והתקדמנו לכיוון החדר של הבנות.