אני ורק אני- פרק 58

~נקודת מבט ליאו~
"-אל תיגע בי" היא סיימה את המשפט והסתכלה עליי במבט קפוא ושונא
היא הסתובבה ונבלעה בתוך אחד הבניינים
בהיתי בה עד שהיא נעלמה והסתובבתי בעצבים, התקדמתי אל עבר סמטה בסוף הרחוב ונכנסתי לרכב השחור בעל החלונות הכהים שלי שחנה בסוף
נכנסתי אל האוטו, התנעתי אותו והשענתי את ראשי בתסכול על המשענת
לא השגתי את המידע שציפו ממני להשיג. ואני הולך לשלם על זה.
"שיט, שיט, שיט!" התעצבנתי והכיתי את ההגה בעצבים
נשמתי עמוק והתחלתי לנסוע
התפרצתי לרחוב במהירות
המשכתי בנסיעה מהירה, מגביר מהירות ועוקף מכוניות עצבניות
מה אני הולך לעשות עם הילדה המסכנה והשבורה הזאת? היא יודעת יותר ממה שהיא אמרה, אבל היא באמת מאמינה שהיא לא תראה אותו יותר. והיא אוהבת אותו, ראיתי את זה. עכשיו יציבו אותי לעקוב אחריה
הרגשתי את הפלאפון רוטט בכיס שלי, עניתי לשיחה בלי לראות מי זה האדם שהתקשר
"ליאו" שמעתי את קולו של אבא שלי, אליהו
"אליהו" עניתי לו באותו טון, הוא התעלם
"מה הצלחת להוציא מהילדה?" הוא שאל
נשכתי את שפתי, והיססתי
"כלום" אמרתי בהחלטיות לאחר 2 שניות
"איך זה?" הוא שאל בקול כעוס
"לא יודע! הוא עזב ומאז היא לא שמעה ממנו כלום!" עניתי לו בחוסר סבלנות
"אני צריך אותו! אנחנו במחסור בעובדים ואבא שלו אמר שיש בו פוטנציאל" הוא 'הזכיר' לי שוב, למרות שכל פעם שאני רואה אותו הוא מזכיר את זה
"טוב מה אתה רוצה ממני? לא כולם רוצים להסתבך בעסק הזה אתה יודע!" עניתי לו בעצבים
עוקף מכונית כסופה שצפרה לי בטירוף, הגברתי את המהירות ל-170 קמ"ש
הוא נאנח "עוד פעם חוזרים לזה? זה עסק משפחתי, היית חייב להשתתף בזה"
"זה החיים שלי! במקום לחיות חיים נורמלים אני חי את השיט הזה כל יום!" צעקתי, לא שולט בכעס שגואה בי
"איפה אתה?" הוא שינה נושא
נאנחתי וניסיתי להירגע, נשמתי עמוק וחיזקתי את אחיזתי בהגה
"אני מגיע עוד דקה, תודיע לשומר" עניתי בקצרה וניתקתי את השיחה
כן, זה אני. ליאו, בן למנהיג אחת ממשפחות הפשע הגדולות בישראל, יאיי לי. אף פעם לא רציתי את החיים האלה, רציתי להקים משפחה, רציתי להיות מאושר. עכשיו אני פוחד לפגוש אנשים חדשים כדי שאני לא אפגע בהם. לא רוצה להמשיך את המורשת של המשפחה הזאת.
פניתי פנייה לכביש עפר כמעט בלתי נראה והמשכתי במסלול עד שהגעתי למחסום
שלפתי את הכרטיס שלי שהיה לי בכיס וחשפתי אותו לשומר
הוא הנהן ולחץ על כפתור שפתח את השער
נכנסתי למין רחוב קצר עם 10 בתים מפוארים וגינות גדולות ומטופחות
החניתי את הרכב באחד הבתים, שהוקצה לי ויצאתי מהרכב
פניתי לאחת הדלתות הנסתרות בקצה החנייה ופתחתי אותה
ירדתי בגרם מדרגות ארוך עד שהגעתי לחדר ארוך עם מטרות מתחלפות בקצהו, עמדת ירייה במרחק 20 מטר מהמטרות שעליה מונח אקדח קטן וכסוף ואוזניות גדולות שמכסות את כל האוזניים
התקדמתי מהר, שמתי את הטלפון שלי על השתק. זה הזמן שלי עם עצמי בלבד
הרכבתי את האוזניות ושמתי שירים רועשים של GREEN DAY
החזקתי את האקדח והתחלתי לירות במטרות, מעמיד פנים שכל פעם שאני פוגע במטרה כל בעיה בחיים שלי מושמדת.
יריתי את הכדור האחרון והבטתי במטרות, פגעתי באמצע של כל אחת.
פתאום הרגשתי יד מונחת על כתפי
באינסטינקט טבעי הסתובבתי במהירות, תפסתי את ידו, עיקמתי אותה אל מאחורי גבו, סובבתי אותו אליי כך שהוא צריך להתכופף והצמדתי את האקדח לרקתו
"ליאו" הוא אמר באיטיות
"א..אבא" מלמלתי במבוכה, והזזתי את האדח, משחרר את אחיזתי בידו
"יש לי שיחה איתך" הוא אמר באדישות מפחידה והתרומם
"למה?" שאלתי אותו
"אתה יודע למה" הוא ענה והתחיל להתקדם אל עבר המדרגות
נאנחתי והתקדמתי אחריו, לא לפני שהנחתי את האדח והאוזניות על עמדת הירייה.
~נקודת מבט דניאל~
נכנסתי לבית בעצבים ומלאה בתחושת בלבול, ניגבתי מהר את הדמעות מעיניי ונשענתי על הדלת
"דני מאמי, מה קרה?" אמא שאלה אותי בדאגה
"כלום…" מלמלתי והתקדמתי לחדר
מאוחר יותר באותו יום נשמעה דפיקה על הדלת, קמתי ופתחתי אותה בעייפות, להפתעתי, זה היה דיוויד
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בבלבול, הבזק כעס עבר בעיניי
"אה…" הוא מלמל והכניס את ידיו לכיסים, נבוך "פשוט רציתי להתנצל…. על זה שסיפרתי לך את זה באיחור וכל זה.." הוא חייך אליי חיוך קטן
"מתי הוא מגיע?" שאלתי בקצרה
הוא נאנח "יום שני, כנראה" הוא ענה
שתקתי
"אני ממש מצטער בשבילך עם כל מה שקורה עכשיו ו..-" עצרתי אותו "זה בסדר, אני סולחת לך"
הוא חייך חיוך מלא הקלה ואז התקדם כמה צעדים אליי וחיבק אותי
הופתעתי אבל חיבקתי אותו בחזרה