אני ורק אני- פרק 54

~נקודת מבט רועי~
ירדתי במדרגות ונעמדתי, מתלבט לאיפה לפנות
פתאום שמעתי צלצול של הטלפון הנייד של אברהם
"רועי אתה יכול להביא לי את הטלפון בבקשה?" שמעתי אותו קורא לי מהסלון
התקדמתי לטלפון ועניתי, כדי שלא יפספסו את השיחה
"הלו?" עניתי
"אברהם?" שמעתי קול מתוק מהצד השני
קפאתי, זיהיתי את הקול הזה
"דניאל?!" שאלתי בחשש
היא שתקה לכמה שניות
"רועי?!" היא כמעט צרחה בהתרגשות
חייכתי לעצמי חיוך מלא הקלה
"רועי אני מחכה לטלפון!" שמעתי את אברהם קורא לי מהסלון
לא עניתי לו
"רועי?" היא שאלה שוב
"דניאל" עניתי, קולי כמעט נשבר מרוב התרגשות
נהנתי להרגיש את צליל שמה מתגלגל לי על הלשון, ושהיא שומעת את זה
"אתה..אתה…" היא גמגמה בהתרגשות, לא מוצאת את המילים המתאימות
"אני" אמרתי וחייכתי
הרגשתי שהיא מרגישה את זה
"אני מתגעגעת אלייך" היא פלטה במהירות
"גם אני אלייך"
"אתה..אתה בניו יורק?" היא שאלה בגמגום, עדיין מתרגשת
קפאתי, איך היא יודעת? איך היא בכלל הגיעה למספר הזה?
ואז נזכרתי… לא מחקתי את השיחות יוצאות
אני התקשרתי לאברהם
אני מפגר!
"כן" נכנעתי
"אתה חייב להקשיב" היא התחילה
"כאילו שאני לא אקשיב… פעם ראשונה שאני שומע את הקול שלך כבר אחרי כמעט שבוע" מלמלתי בחיוך
הרגשתי שהיא מסמיקה, אבל איזה קול מנסה להחזיר אותה למה שהיא רצתה להגיד
"עם מי את?" שאלתי
"אהה…. עם ידיד… הבן של אברהם" היא אמרה בהיסוס
וואו
לא ציפיתי לזה
ועכשיו הקנאה משתלטת עליי
"אהה…" מלמלתי באדישות
"זה לא ככה מפגר" היא צחקה
"חשבתי שהבן של אברהם עבר לגור לבד" חשבתי בלחש, שאברהם לא ישמע
"זה.. קרה לו מה שקרה לאבא שלך…. הוא ברח לארץ, אבל…" היא נעצרה
"מה?" שאלתי, לא מבין
"הם ביחסים עם כל האירגוני פשע בישראל… והם יודעים איפה הוא גר" היא אמרה
החוורתי
לא הצלחתי לברוח
"מה אני עושה?" שאלתי אותה, בלי לצפות לתשובה
"אני לא יודעת" היא ענתה בכנות מוחלטת "אני לא רוצה לחרפן אותך יותר אבל.. אבא שלך התקשר אליי היום… הוא רצה לדעת איפה אתה, ושמעתי מישהו מאיים עליו, ו…"
"מה?!" כמעט צרחתי
אבל אז הבנתי את הדבר שהיא לא הבינה
הם יודעים איפה היא
הם יודעים היא הנקודת חולשה שלי
הם יודעים שאני אחזור אם הם יאיימו עליה
היא שתקה
"דניאל.." מילמלתי בצער
היא לא הבינה
"אני בא לקחת אותך" החלטתי
היא שתקה שוב
"גם אצלך מסוכן" היא טענה
"אבל פחות מבארץ" החזרתי
"אני לא יכולה לעזוב!" היא קראה
"דניאל…" כמעט בכיתי
"רועי! אני סוף סוף מדברת איתך, אל תהרוס את זה!"
היא השתמשה בטיעון שאני לא יכול להתנגד לו
"אנחנו נדבר על זה" הזהרתי אותה "בסופו של דבר"
היא שתקה
"אתה תדבר עם אבא שלך על זה" היא אמרה פתאום בקול החלטי
ואני פשוט הבנתי שהיא צודקת
~נקודת מבט דניאל~
"אתה תדבר עם אבא שלך על זה" פלטתי פתאום בקול החלטי
על פי השתיקה הבנתי שהוא הבין שזה מה שהוא צריך לעשות
"אני אעשה את זה" הוא החליט לבסוף
נאנחתי אנחת הקלה
"עכשיו אפשר לדבר על דברים אחרים?" שאלתי בקול מתוק
"אני אשמח" הוא ענה
חייכתי
"אני אוהבת אותך" פלטתי
הרגשתי את שון הנבוך לידי. שכחתי שהוא פה
"אני אוהב אותך גם" הוא ענה
דיברנו עוד כמה דקות
ובסוף נאלצנו לסיים כי גמרתי לשון את כל הכסף מהשיחה הזאת
"הוא רוצה לבוא לקחת אותי" אמרתי אחרי שניתקתי את השיחה, לא בטוחה אם לשון או לעצמי
"הם גם בניו יורק" הוא כאילו הזכיר לי
"ואבא שלך לא יכול לכסות את החוב?" שאלתי אותו מקווה לתשובה חיובית
"זה מסובך… אני רק יודע שאבא שלי נדר שהוא בחיים לא יעזור לאח שלו יותר.. לא יודע למה" הוא אמר בקול מתנצל
"נדפקנו" מלמלתי
הוא פשוט הוריד את מבטו בהסכמה
"איך אתה מתמודד עם זה?" שאלתי אותו
"לא יודע.." הוא מלמל "אני נמצא בפחד תמידי, תמיד מתגונן, תמיד חושד, זה קשה" הוא המשיך
הסתכלתי עליו, לא בהזדהות, כי לא הזדהתי איתו, יותר ברחמים
הוא בהה ברצפה, כאילו היא הדבר המעניין ביותר שקיים
"איך הגעת לזה? כאילו.. אתה יודע, איך הסתבכת?" שאלתי אותו, מנסה למצוא כל פיסת מידע שתעזור לי לעזור לרועי
"הסתבכתי בכל מיני, הלוואות, אלכוהול, סמים.." הוא התחיל
הסתכלתי עליו בזעזוע
"נכנסים לזה בכזאת קלות… חושבים שיהיה כזה קל גם לצאת מזה.. אבל זה לא ככה" הוא אמר
והרים את מבטו אליי, המבט שלו היה חודר ורציני
"כן…כן… סליחה" מלמלתי, הוא לא קנה את זה
הוא הפנה את מבטו ממני ובהה בקיר
"אתה מתגעגע למשפחה שלך?" שאלתי בלחש
הוא לא הגיב
"אני מצטערת" אמרתי שוב ונגעתי בכתפו
הוא הסתובב אליי
ועשה את הדבר שהכי לא ציפיתי שהוא יעשה
הוא נישק אותי