אני ורק אני- פרק 53

~נקודת מבט רועי~
נכנסתי לאוטו והתיישבתי על יד קלריס
אברהם הביט בי לכמה שניות, לא הצלחתי לפענח את מה שהמבט שלו הסתיר
"יש לי דיבור איתך" לחשתי לקלריס בשקט
"על מה?" היא החזירה לי באדישות
"ג'וש" עניתי בקצרה
הרגשתי את עיניה ננעצות בי בבלבול, סוקרות את הבעת הפנים שלי כדי להבין מה אני רוצה
"למה?" היא שאלה
"אחר כך" עניתי, לא מעוניין לפתוח את זה לדיון ליד אברהם
הוצאתי את המחברת ציור מהתיק ועיפרון והתחלתי לצייר
ציירתי את הים, כמו שאני זוכר אותו
הכנסתי לשם את כל הזיכרונות שלי עם דניאל, בהיתי בציור כמה שניות
אברהם כבר דומם את המנוע
נדהמתי לראות כמה קארי צדקה. לא חשבתי בכלל על מה שאני מצייר
והציור היה בעל כל כך הרבה משמעות
יצאתי מהאוטו
זרקתי את המחברת ואת העיפרון לתיק והרמתי אותו על כתפי
נכנסתי לבית ועליתי לחדר
הוצאתי פחית קולה מהמקרר ונשכבתי בספה
דיפדפתי בין הערוצים בחוסר עניין שפתאום שמעתי דפיקה על הדלת
"כנסו!" קראתי בעצלות והפנתי את מבטי לדלת
קלריס נכנסה
"אה?" שאלתי אותה
"אמרת שיש דיבור" היא אמרה בטון של כאילו דאא
"נכון.." קמתי מהספר והתקדמתי לכיוונה
נשענתי על השידה ולקחתי לגימה ארוכה מהקולה
היא הסתכלה עליי כאילו יצאתי מבית משוגעים
"תיזהרי ממנו" אמרתי
"ממי?" היא שאלה
"מג'וש"
היא הסתכלה עליי בחוסר הבנה מוחלט
אני פשוט לקחתי עוד לגימה מהקולה, שמפתיע אותי שהיא עוד לא נגמרה
"ולמה זה?" היא שאלה לבסוף בקול ארסי
"מכירה את קארי? מהשכבה שלי? שהייתה חברה של ג'וש?" שאלתי אותה והסתכלתי עליה במבט נוקב
"נו… המשוגעת שניסתה לאנוס אותו, מה איתה?" היא שאלה בחוסר עניין, ראיתי בוז בעיניה
אבל התרכזתי במה שהיא אמרה, שניסתה לאנוס אותו…. אשכרה קנו את השטות הזאת?!"
"הוא ניסה לאנוס אותה עם כבר" אמרתי והסתכלתי בעיניה, הנחתי את הקולה על השידה
"הוא ינסה גם איתך, ואני מקווה שאם יש טיפת שכל בראש היפה שלך, את תמנעי ממנו את זה, ואת החרם שהוא יעשה עלייך אם לא תסכימי" אמרתי בקרירות ופתחתי את הדלת
משאיר אותה מאחורי
~נקודת מבט דניאל~
הייתי טרודה כל היום
השיחה עם האדם הבלתי מזוהה שאני בטוחה שמכיר את רועי… זאת התפתחות אדירה!
שכבתי על הספה, מגוללת פתק שעליו כתוב המספר מניו יורק בידיי
משננת אותו בראשי שוב ושוב
פתאום נשמעה דפיקה על הדלת
קמתי בעייפות ופתחתי אותה
זה היה שון, (החבר של דיוויד מהאכסנייה, מי שלא זוכר)
"היי" הוא חייך אליי חיוך מבויש
לא עניתי לו, בחנתי אותו,
מריצה בראשי אפשרויות להימצאותו פה
"היי" עניתי בקרירות
פתאום קלטתי שאני בטח נראית נורא, השיער שלי מבולגן ואני עם פיג'מה ורודה של הלו קיטי
"מה אתה עושה פה.?" שאלתי, חוסמת את הכניסה, שלא יחשוב לרגע שהוא מוזמן להיכנס
"אני פשוט רציתי להתנצל על מה שעשיתי… זה היה לא לעניין ואני ממש מצטער" הוא התנצל והסתכל בעיניי
הסטתי ממנו את מבטי
"יופי, עוד משהו?" עניתי בארסיות
"האמת שחשבתי… כאילו.. אם את רוצה לדבר על זה.." הוא מלמל במבוכה
הסתכלתי עליו בהלם
ניסיתי למצוא סיבה אחת טובה לדבר איתו על זה
לא מצאתי
"אני לא מעוניינת, תודה על ההצעה" אמרתי ובאתי לסגור את הדלת,
הוא שם מהר את כף רגלו שם והכניס טיפה את ראשו
"אני מבין את המצב שאת נמצאת בו יותר ממה שאת חושבת…. איך נראה לך הגעתי לאכסנייה הדפוקה הזאת?"
היססתי
רוב הסיכויים שהוא משקר
"אני לא מאמינה" ביטלתי את דבריו
"אני רציני, זה למה אני פה, הסתבכתי עם אנשים…. לא היה לי איפה להתחבא… באתי לדודים שלי, אבל הייתי נטל גדול מדיי, אז הם תקעו אותי באכסניה" הוא אמר, עיניו שידרו לי שהוא כנה איתי לגמרי
וגם שזה משהו שהוא לא סיפר לאף אחד.
זה גרם לי לתהות למה הוא שיתף את זה דווקא איתי
"רק אם את רוצה" הוא הוסיף
בסוף מצאתי את עצמי יושבת איתו בסלון
פורקת את כל הרגשות שלי, השאלות שלי, הכאבים שלי
עם שון
והוא הקשיב, והוא עודד, והוא הסביר
זה היה הדבר שהכי הייתי צריכה, ומצאתי את זה במקום הכי לא צפוי
אצל שון
"ניו יורק?" הוא שאל בתימהון
הנהנתי
"ואת בטוחה שהוא שם?"
הנהנתי שוב והוצאתי את הפתק עם המספר טלפון
הוא לקח אותו ממני ובהה בו
עיניו התמלאו דמעות ובלבול
הבטתי בו בדאגה
"מה קרה?" שאלתי
"זה… זה המספר טלפון של אבא שלי" הוא אמר, עדיין בהלם
"אברהם שוורצנברג, שיניתי את השם משפחה להארט, כדי שלא יזהו אותי פה" הוא המשיך למלמל
"אברהם שוורצנברג…." מלמלתי, השם הזה היה לי מוכר מדי
פתאום הבנתי משהו
"אלה שהסתבכת איתם… יודעים איפה אתה גרת?" שאלתי, מקווה לתשובה שלילית
"אני מניח" הוא אמר
אחרי כמה שניות חלחלה אליו ההבנה
"הם קשורים לכל אירגוני הפשע בישראל" הוא אמר, בהלם
"רועי הגיע למקום הכי לא טוב שהוא יכל להגיע אליו" המשכתי את דבריו, עדיין בשוק
ועכשיו אני גם מלאת פחד, ודאגה, ועצבים על האבא המטומטם של רועי
"את חייבת להתקשר אליו שוב" הוא אמר בקול דחוף
הנהנתי, ואז נזכרתי שהאנשים שאבא של רועי הסתבך איתם בטח עוקבים אחרי השיחות מהטלפון של הבית שלי עכשיו, אחרי שאבא של רועי התקשר לפה
"יש לך טלפון?" שאלתי
הוא הנהן והוציא את הטלפון שלו מהכיס
"אין לך את המספר של אבא שלך?" שאלתי, אחרי שחיפשתי אותו באנשי קשר
"לא, מחקתי אותו מפה, ומכל הטלפונים האחרים בבית ובעבודה, לביטחון שלי ושלהם" הוא ענה בקצרה
הנהנתי הנהון קטן להראות שאני מבינה והעתקתי את המספר מהפתק ללוח חיוג
חייגתי
אבל ענה לי קול אחר, לא של אברהם
"הלו?" שמעתי
"אברהם?" שאלתי, כדי להיות בטוחה
הקול שתק לשלוש שניות
"דניאל?!" הוא אמר בקול מתרגש
זה היה רועי