אני ורק אני- פרק 51 סורי שלא העלתי הרבה זמןן

~נקודת מבט דניאל~
עברו ארבעה ימים מאז שרועי עזב…
ופשוט, הכל בחיים שלי הסתבך
רבתי עם דיוויד
רבתי עם אמא
רבתי עם סתיו
ואין לי עם מי לדבר
היום יום רביעי.. לא באתי לבצפר כבר שלושה ימים.. מחכה שאמא תלך ואז קוברת את עצמי במיטה עד שהיא מגיעה.
ו… אני מתגעגעת לרועי
זה הדבר שהכי מעיק לי על הלב
רועי
זה שאני לא יכולה לדבר איתו, להרגיש אותו. זה נורא יותר מהכל.
אני כל יום מסתכלת בתמונות שלנו בטלפון שלו ונזכרת..
קוראת את המכתב שוב ושוב, מחפשת רמזים לאיפה הוא. למרות שהוא ביקש שאני לא אחפש
אבל אני חייבת
כדי למצוא אותו.
קמתי להכין לי משהו לאכול.
הלכתי בעייפות למטבח כדי להכין לי משו לאכול
הכנתי צ’יריוס עם חלב והתיישבתי על הספה
מערבבת את הכף באדישות בתוך הקערה
אכלתי כמה ביסים ונשכבתי על הספה
פתאום הטלפון צלצל
התעלמתי
הוא צלצל שוב
ושוב
עד שהחלטתי לקום ולענות
~נקודת מבט רועי~
היום הראשון שלי בבצפר
אין לי חשק לעשות כלום
אני מתגעגע לדניאל
ולכולם
ולבצפר
ולהכל חוץ מלאבא שלי והבעיות שלו
אברהם קנה לי ילקוט זרוק בצבע כחול כהה
זרקתי בפנים כמה מחברות ריקות שקלריס הביאה לי וקלמר עם כמה עטים.
התלבשתי, ציחצחתי שיניים וירדתי למטה במעלית
קלריס כבר היתה מוכנה למטה
”יופי, אתה מוכן, בואו נצא” אברהם קפץ
יצאנו ונכנסנו למכונית
”רועי, בגלל שאתה אמור בכלל להיות בכיתה י’ אתה הולך ל-י’ וקלריס ב-ט’” אברהם הסביר לי בקצרה לפני שהוא נעצר בחנייה של הביצפר
”תהנה” הוא חייך לי, ירדתי מהרכב ונפנפתי לו לשלום.
הוא נסע
וזהו
הינה אני, לבד, בתיכון בניו יורק!
זה כמו בסרטים, ילדות עם פונפונים, שחקני פוטבול עם ג’קטים. כמה חנונים שלומדים בצד על המדרגות
התקדמתי אל עבר הכניסה
כמעט נכנסתי
אבל פתאום חסמה את דרכי מישהי
”אתה החדש?” היא שאלה ולעסה את המסטיק שהיה לה בפה
”כן, עכשיו עם תתני לי לעבור אנ-” היא קטעה אותי
”אני שרלוט” היא אמרה בגאווה
”נחמד להכיר אותך שרלוט, עכשיו זוזי” אמרתי בעצבים
”אוווו, החדש החתיך עצבני!” הופיעו פתאום שלוש מעודדות ונעמדו מאחורי שרלוט
דחפתי את שרלוט בגסות, אבל לא יותר מדי ונכנסתי לבצפר
עמדתי איזה 2 דקות במקום, בוהה,
שפתאום ניגש אליי איזה מורה מבוגר כזה, עגלגל, עם משקפיים ולחיים אדומות
”אתה רועי, רועי שוורצנברג?” הוא שאל וסידר את משקפיו
”כן אדוני, אבל האמת ששם המשפחה שלי ה-”
”יופי, בוא אחרי” הוא עצר אותי והתחיל ללכת…
יופי, אם כל. האנשים במקום הזה לא נותנים לך לסיים משפט, יהיה קשה למצוא כאן אנשים נורמלים…
הלכתי אחריו עד שהגענו לכיתה י’ 11
הוא פתח את הדלת, וניגש למורה שהסתכלה עליו בתימהון, הוא הסביר לה כמה דברים והיא הנהנה.
הוא חזר לכיווני ושם את ידו על כתפי
”בהצלחה” הוא לחש
שמעתי כמה בנות מתפללות שהילד החדש יהיה חתיך
ונכנסתי לכיתה
היתה דממה
כולם בהו בי
ניגשתי במבוכה למורה, היא הציגה את עצמה בפניי והציגה אותי לפני הילדים האחרים..
קלטתי כמה בנות פקאצות כאלה בוהות בי
אחת קרצה לי.. מפגרת
”טוב רועי.. אתה יכול לשבת שם, ליד קארי” המורה אמרה לי והצביעה לעבר ילדה שישבה בסוף הכיתה
הנהנתי והתקדמתי לעברה
”מסכן.. נתקע ליד המשוגעת… נקווה לטוב… תוך יום הוא עוזב את הכיתה בגללה..” שמעתי מלמולים
התעצבנתי, אני לא אוהב שמתייחסים לאנשים ככה!
התיישבתי ליד קארי
”היי, אני רועי” הצגתי את עצמי
היא הרימה את מבטה אליי לכמה שניות והורידה אותו בחזרה לדף
”קארי״ היא הציגה את עצמה בחזרה
הצצתי לה בדף, היא ציירה שם ורד גדול, ממש כמו ציירת, הוא היה מדהים
”גם אני מצייר” ניסיתי להתחיל שיחה
היא הרימה את מבטה אליי ובחנה אותי
היה לה שיער חום, ועיניים ירוקות.. היא היתה יפה, אבל התלבשה כאילו שהיא מנסה להסתיר את זה.
”יש לך פה?” היא שאלה
הינהנתי והוצאתי מחברת קטנה שציירתי בה בימים האחרונים
הושטתי לה אותה, היא פתחה אותה בהיסוס והתחילה לדפדף בה
”זה מדהים..” היא מלמלה
”גם את מציירת יפה” אמרתי לה
היא חייכה חיוך קטן ופתחה את המחברת באיזה עמוד
”הכי אהבתי את זה” היא הושיטה לי את המחברת, פתוחה על ציור של כמה בניינים בעיר, ציירתי את זה מהמרפסת כשהיה לי משעמם.
”מפתיע” אמרתי ”בזה השקעתי הכי פחות מחשבה”
”זה כל הקטע, אתה לא צריך להשקיע מחשבה, פשוט להסתכל ולצייר מה שאתה רואה” היא אמרה וראיתי ניצוץ בעיניה
”בציור הזה הכי דייקת בפרטים” היא הוסיפה
”בחיים לא חשבתי על זה ככה…” מלמלתי ”טוב, רועי וקארי, אם תועילו בטובכם להפסיק לקשקש, אני אוכל להמשיך בשיעור!” שמענו את המורה, שקוראים לה ונסה, קוראת לנו, אבל היא לא נשמעה עצבנית.
”כן, סליחה” התנצלתי ופתחתי מחברת. מתחיל להעתיק.