אני ורק אני- פרק 44

"אז אמא…" התחלתי
היא הרימה את מבטה אליי מהטלויזיה
"הייתי רוצה לשתף אותך במשהו שקרה לי היום" המשכתי והתיישבתי על הדלפק
"נו…" היא זירזה אותי, מעוניינת לחזור לטלויזיה
"נכון הילד הזה שסיפרתי לך עליו? החדש? דיוויד?, מתברר שהוא אח שלי!, איזה מדהים נכון?!" אמרתי בהתלהבות מזויפת
היא הסתכלה עליי, היא נהיית חיוורת
היא התחילה להגיד משהו אבל עצרתי אותה
"בקיצור, אמרתי לו שזה לא הגיוני, ושאם היה לי אח הוא היה יותר קטן ממני, ואז הוא סיפר לי סיפור… סיפור מאוד מעניין, סיפור שונה לגמרי ממה שאני הכרתי!" אמרתי בכעס
"דניאל זה לא כזה פשו-" היא התחילה
"כן זה כן!" צעקתי "מה הבעיה לבוא אליי יום אחד, ולהודיע לי שיש לי אח!, או לפחות לספר לי סיפור אמיתי. ולא שקרים! את אמרת לי שהתגרשתם והוא פגש את אישתו החדשה בלוס אנג'לס, ופתאום, אח שלי שלא היה לי מושג על קיומו, מגיע, ומערער לי את כל המחשבות!"
"דניאל תני לי להסביר.." היא התחננה, עיניה נצצו מדמעות
שתקתי והסתכלתי עליה בציפייה, פתאום כבר לא כל כך עניינה אותה התוכנית בטלוויזיה
"דניאל…" היא נשמה עמוק "תחשבי שנייה מהנקודת מבט שלי, אני בסך הכל דואגת לך! היית רוצה לחיות 16 שנים ולדעת שיש לך אח איפשהו? שאת לא יכולה לראות אותו? להכיר אותו?"
חשבתי על זה, תכלס, היא דיי צודקת
"זה לא תירוץ, זו זכותי לדעת" מלמלתי, הביטחון שלי התערער
"אבל אני אמא שלך דניאל! אני דואגת לך, זה התפקיד שלי" היא אמרה
"בסדר.." מלמלתי במבוכה
"את לא כועסת יותר?" היא שאלה בחיוך
"אני עדיין כועסת" אמרתי בקול רגוז, "אבל פחות"
היא חייכה חיוך קטן והסתכלה עליי
"אז אם זה ככה, תני לי להיות אמא דאגנית עוד פעם" היא התחילה
הסתכלתי עליה בלי להבין מה היא רוצה
"אני רוצה שתיפרדי מרועי" היא אמרה בהחלטיות
טוב, לא ראיתי את זה בא. כאילו WTF??
"אני אפילו לא מתכוונת לנהל את השיחה הזאת" אמרתי והתחלתי להתקדם לכיוון החדר שלי
"דניאלל" היא קראה, עצרתי במקום, אבל לא הסתובבתי אליה
"אני רצינית, דיברתי עם מישהי מהעבודה, והיא אמרה לי שהיא מכירה אותו, ואת הסיפור שלו ושל אבא שלו, אני לא מוכנה שתהיי עם מישהו שבא ממקום כזה"
חזרתי אליה בכעס
" אין לך זכות לומר לי עם מי להיות!, טוב לי עם רועי ואני אשאר עם רועי, ואת לא יכולה לעשות שום דבר בנוגע לזה!" צעקתי
"דניאל,אני אמא שלך, ואני אומרת לך שיהיה לך יותר טוב בלעדיו!"
הלכתי בכעס לחדר שלי ונעלתי את הדלת
מה נראה לה?! היא לא יכולה לשפוט אותו על פי המשפחה שלו!
הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על זה
~נקודת מבט רועי~
הלכתי ברחוב הריק..
חשבתי על הכל… על דניאל, על אבא שלי, ועל המאתיים אלף שהוא איכשהו, אין לי מושג איך, חייב לכמה אנשים נורא עצבניים…
זה תמיד ככה, הוא חייב כסף למישהו, לא יכול להחזיר, ומפיל הכל עליי
אבל הפעם זה סכום שאני לא יכול לשלם… אין לי אפילו עשירית מזה.
הגעתי לבניין, עליתי במדרגות ונעצרתי מול הדלת של הדירה
פתחתי אותה בחשש
ו….
ראיתי את הדבר שהכי לא רציתי לראות
חמש מאפיונרים קשוחים כאלה, עם רובים, והם כולם מסתכלים עליי
אבא שלי ישב בפינה, ירד לו דם מהראש, והוא הסתכל עליי במבט מפוחד
"אתה.." התקרב אליי אחד גדול ומפחיד, שיער שחור קצוץ, עיניים רצחניות, וצלקת שירדה מהעין עד לקצה הלחי
הסתכלתי עליו, הייתי מפוחד, הייתי מבועת, הייתי… מזועזע
הוא תפס לי בחולצה והרים אותי באוויר
הוא יותר גבוהה ממני, בהרבה
"יש לכם חמישה ימים להחזיר את החוב" הוא אמר והסתכל לי בעיניים
הבל הפה שלו דיגדג לי את האף
"ואם לא?" שאלתי , בביטחון מפתיע
הוא גיחך
"את זה אני אתן לאבא שלך לספר…" הוא צחק וסימן לחברים שלו לבוא אחריו
הם יצאו מהדירה וסגרו את הדלת
התקרבתי לאבא שלי בעצבים
"קום!" צעקתי עליו, הוא התעלם ממני
תפסתי בחולצתו והקמתי אותו
אולי מול האנשים האלה אני לא חזק, אבל מולו כן
"מה אני הולך לעשות עכשיו?! איך אני אשיג כזה סכום בחמישה ימים!?!?!?!" צעקתי עליו
הוא השפיל את מבטו
"אתה לא.." הוא מלמל
"ומה זה הדבר הזה שהוא אמר?!, מה אתה צריך לספר לי?!" אמרתי בקול עצבני +
"רועי… אני מצטער" הוא התחיל לבכות
נבהלתי
"מה… אתה… הבטחת…להם?" שאלתי בפחד
הוא הרים את מבטו אליי
עיניו נצצו מדמעות
"אותך" הוא אמר בשקט