אני ורק אני- פרק 42

הדלת נפתחה
וזה היה רועי
הוא הסתכל עלינו בהלם, דניאל התנתקה ממני מהר
״רועי!״ היא קראה בהפתעה
קמתי מהספה ושמתי את ידיי בכיסים ״אני אלך עכשיו״ מילמלתי
״אתה לא הולך לשום מקום״ רועי אמר בקול מקפיא
עצרתי, הבנאדם מפחיד
״באתי לקחת את הטלפון שלי, ששכחתי פה״ הוא אמר והסתכל על דניאל ״למה אני מוצא אותך פה מחובקת עם היצור הזה?״
~נקודת מבט דניאל~
מה עובר עליו?! התחבקתי גם עם אלון ועם אדם, למה כשאני מתחבקת עם דיוויד זה מפריע לו? כי הוא עדיין תקוע בשטות המטומטמת הזאת שדיוויד אוהב אותי? כנראה
״אל תקרא לו יצור זה דבר ראשון״ התחלתי
״אני אקרא לו איך שבא לי!״ הוא כעס
״דניאל זה בסדר..״ דיוויד מלמל
״זה פאקינג לא בסדר! מה אתה עושה פה בכלל?״ רועי כעס
״סך הכל התחבקנו! למה אתה לוקח כל דבר ברצינות?״ שאלתי
״יודעת מה?״ הוא פרש ידיים ״צודקת, אני הולך תמשיכו במה שלא עשיתם פה״ הוא אמר בזלזול וטרק את הדלת אחריו
התעלמתי מדיוויד הנבוך ורצתי אחרי רועי
״רועי!!״ קראתי לו
הוא התעלם ממני ויצא מהבניין
רצתי ותפסתי בכתפו
״מה?״ הוא הסתובב אליי
מבטו היה קר
״תן לי להסביר״ התחננתי
״נו בבקשה, תסבירי״ הוא אמר והסתכל עליי במבט הנוקב הזה שלו, זה שנכנס לי לנשמה וקורא אותי כמו ספר פתוח, רק שעכשיו, זה לא היה מבט אוהב, זה היה מבט אדיש וקפוא
״דיוויד הוא אח שלי״ אמרתי והרמתי את מבטי אליו
הוא הסתכל עליי כאילו שהוא לא מאמין
"זה התירוץ הראשון שעלה לך לראש?"
הסתכלתי עליו בעצבים
"אתה בוחר אם להאמין או לא! אני אומרת לך את האמת, זה למה הוא בא, חשבתי שאתה אמור לסמוך עליי!"
הסתובבתי בכעס והתחלתי ללכת
"היי!" הוא קרא, תפס בידי וסובב אותי אליו
הסתכלתי עליו במבט כועס
"אני סומך עלייך, אבל עליו אני לא סומך, את יודעת את זה!" הוא אמר בקול רך
"אם אתה סומך עליי, אתה גם צריך לסמוך על זה שאני לא אבגוד בך!" אמרתי, אבל בקול הרבה פחות כועס
"אני יודע.." הוא התקרב אליי "אבל אני טיפוס קנאי, את יודעת"
"אני יודעת" חייכתי חיוך מתוק והרמתי את מבטי אליו
הוא נישק אותי ברכות, את הנשיקה שאני אוהבת
"אז… מה הקטע עם אח שלך?" הוא שאל אחרי שהתנתקנו, אבל הפנים שלנו נשארו מאוד קרובות
"הוא הבן של אבא שלי ממישהי אחרת… לא רוצה לדבר על זה" אמרתי בקצרה
הוא התקרב ונישק אותי שוב, הפעם ביותר תשוקה, כרכתי את זרועותיו סביב צווארו
"אני מצטער שהתעצבנתי" הוא אמר ועשה לי פאפי פייס כזה
"יופי, אז עכשיו תפסיק להיות מעצבן ותעלה כדי לקחת את הפלאפון שלך" אמרתי
"מי מעצבן?!" הוא צחק
"מעניין מי?" שאלתי בציניות מובהקת
"לא יודע, אח שלך?" הוא גיחך
"וואו מישהו מצחיק היום.." צחקתי
"נה, נה מישהו מצחיק היום" הוא חיקה את הקול שלי בקול מצחיק
"לפעמים אני לא יודעת מה לעשות איתך…" חשבתי לעצמי בקול
"אני ממליץ לשכור חדר במלון, והעניינים ימשיכו משמה" הוא צחק
הבאתי לו מכה בכתף "אתה מטומטם"
"שאת אוהבתת" הוא זימר לעצמו
"בטח" אמרתי
הגענו לדלת של הבניין ועלינו במדרגות, פתאום ראינו את דיוויד
"דיוויד" קראתי
"אני מצטער על הבאלגן, אני הולך" הוא מלמל והמשיך לרדת
"דיוויד חכה" רועי אמר "אני מצטער שהתעצבנתי אחי, זה לא היה לעניין"
~נקודת מבט דיוויד~
"זה בסדר" עניתי לו "זה מובן"
"שמח שאתה מבין" הוא חייך וחיבק את כתפה של דניאל
ופאק, רציתי להיות שם במקומו
במקום זה עמדתי שם כמו מטומטם, מחייך חיוך מזויף בזמן שהמראה של שניהם יחד קורע אותי מבפנים
"בכל מקרה אני צריך ללכת…" אמרתי
"ביי דיוויד" דניאל נפרדה ממני עם החיוך המהמם שלה
הסתובבתי והתחלתי לרדת במדרגות, לפני שיצאתי מהדלת העפתי מבט במדרגות
ראיתי את רועי ודניאל עולים, ואז הוא לחש לה משהו באוזן, היא צחקה ונישקה אותו
הסתובבתי מהר ויצאתי מהבניין, הולך כמה שיותר רחוק, לא שזה יעזור לי לא להיפגע