אני ורק אני- פרק אחרון לעונה.

אומרים שהחיים הם גלגל, מי כמוני יודעת. בתחילת שנה שעברה הייתי בתחתית, חסרת ביטחון, בלי כלום חוץ מהתקווה, אחר כך הייתי עם רועי, תקופה שאני יכולה להגדיר כטובה בחיי. אחר כך קרה מה שקרה, עם כל העניינים שבחיים לא חשבתי שאני אסתבך בהם, ורועי עבר לניו- יורק. מה עכשיו?
עכשיו הכל בסדר.
שנה חדשה
התחלה חדשה
דרך חדשה
חודש לפני סיום הלימודים וסיום כיתה י', אחרי שליאו טיפל בכל הסיפור עם אבא שלו ואנשי העולם התחתון או מה שזה לא יהיה, התקשרתי לרועי בפעם האחרונה. הוא אמר שהוא רוצה לחזור, הוא התחנן, באותו רגע הייתי יכולה להישבע שהוא בכה, אבל הייתי חייבת לעשות את מה שעשיתי, כדי לא לפגוע בו יותר. כדי שהוא יוכל לחיות חיים שקטים ונורמלים. אמרתי לו שאני לא אסלח לו בחיים אם הוא יהרוס את החיים שלו רק בגללי. אחרי שיחה ארוכה נפרדנו, אחרי שהסכמנו שכל אחד ימשיך בדרכו, אני בכיתי, הרבה, אני עדיין מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו וחושבת עליו ועל מה שקורה לו שמה מעבר לים.
הבהרתי לדיוויד את הרגשות שלי כלפיו, ואני חושבת שהוא הבין. אנחנו מדברים כמעט כל יום, אחרי שהוא עבר עם אבא שלו (ושלי) ואימו החדשה לאילת. יש לו חברה חדשה והוא נראה מאושר.
הפגישה שלי עם אבא לא התנהלה כל כך טוב, צעקתי עליו (הרבה) וקיללתי קצת, אבל זה הרגיש טוב לפרוק את כל זה מהלב.
ליאו עבר לתל- אביב, יש לו דירה גדולה במרכז העיר והוא מאורס. הוא קיבל את כל מה שהוא רצה. דיברתי איתו כמה פעמים, וגם הוא נשמע מאושר.
אני ושון כבר ביחד חודשיים. בערך שבועיים אחרי השיחת טלפון עם רועי, נהיינו זוג. אני חושבת שהוא למד מהטעויות שלו, הוא נותן לי זמן, הוא נותן לי מרחב, הוא לא לוחץ עליי לשום דבר, הוא מתחשב והוא מבין.
הוא יצר קשר עם אבא שלו כמה ימים אחרי מה שליאו עשה, ומאז הם מדברים בלי הפסקה.
אני חושבת שאני מאושרת.
טוב לי איתו, וטוב לי בבית החדש, וטוב לי בבית ספר, וטוב לי. פעם לא הבנתי איך יכול להיות לי טוב בלי רועי, אבל נראה לי שאני מבינה. החיים לא יכולים להיות אכזריים אליך כל הזמן, הם יתנו לך רגעים קשים כדי לזכור וללמוד מהם, הם יתנו לך רגעים טובים כדי להנות מהם. החיים נותנים לך מה שצריך, ואני לא מתלוננת על שום דבר שקיבלתי. אני מרוצה.

***
חלק א'
"נחשי מי?"
"מעניין מי"
"תנחשי"
"קיפוד"
הוא צחק והזיז את הידיים שלו מהעיניים שלי. הסתובבתי אליו ופרעתי את שיערו. "איזה קיפוד חמוד,
"מה אתה עושה פה?"
נראה לך אני לא אלך איתך ליום הראשון ללימודים?" הוא חייך
"ברור שכן, מה חשבתי לעצמי?"
"את מוכנה?" הוא שינה נושא והעביר את עיניו על החדר החדש שלי, אני ואמא עברנו דירה לפני כמה שבועות, לבית קרקע צנוע וחמוד.
נשמתי עמוק, "מוכנה".
"השנה תהיה יותר טובה" הוא חייך "אמן" חייכתי בחזרה.
הוא התכופף קצת ונישק אותי נשיקה קצרה על השפתיים, "למזל"
חייכתי והתקרבתי אליו, הנחתי את ידיי על לחייו ונישקתי אותו. הרגשתי את ידיו רצות במורד גבי ומושכות אותי אליו בזמן שידיי החליקו אל מאחורי ראשו. בזמן שידי עברה בשיערו נזכרתי בפעם שאמרתי לו שאני שונאת את התספורת שלו, המארינס קרחת המכוער הזה, ומאז הוא עזב את השיער שלו לנפשו ונתן לו להתפרע קצת.
נעמדתי על קצות האצבעות וקירבתי את ראשי אליו עוד יותר. בפעם הראשונה שהתנשקנו (מרצון) הייתי מופתעת מכמה שהנשיקות שלו שונות משל רועי. אני הייתי הנשיקה הראשונה של רועי והוא היה שלי, היינו בהתחלה קצת חסרי ביטחון, וזה הרגיש מוזר, אבל התרגלנו לזה. שון כבר ידע מה הוא עושה. אני בטוחה שהוא נישק הרבה בנות לפניי ואפשר לומר שהוא היה מיומן. הוא היה בטוח יותר בעצמו.
לאט לאט התרחקנו אחד מהשניה עד שהשפתיים שלנו נפרדו. "למזל" אמרתי וחייכתי חיוך קטן, "הרבה מזל.." הוא מלמל בחיוך והעביר את ידו בשיערו. אחר כך הוא הרים את התיק שלי מהרצפה, שהמחברות והקלמר היו מסודרות בפנים, והניח אותו על הכתף שלו, על הכתף השנייה היה תלוי התיק שלו.
שילבתי את ידו בשלי ויצאנו להסעה.
כשהגעו נוי ואדם ואלון ועומרי ושיר כבר היו שם.
"דני!" נוי ושיר רצו אליי וקפצו עליי וחנקו אותי
"כן.. היי" צחקתי וניתקתי את ידי מידו של שון
הן ירדו ממני ונעמדו לידי, "זה שון?" נוי שאלה באוזני
"כן"
"הוא יותר חתיך ממה שאמרת שהוא" היא התלוננה
צחקתי
"שון-נוי, נוי-שון" משכתי את נוי לכיוונו והכרתי ביניהם.
"היי" הוא חייך ושם את ידיו בכיסים.
שילבתי את ידי בידו שוב והתקדמתי לתחנה. החלפתי כמה מילים עם הבנים אבל הם היו עסוקים בלדבר על כדורסל או כדורגל או מה שזה לא יהיה.
כל כמה זמן ראיתי את אלון שולח מבט לשיר ומיד מוריד את מבטו. נוי סיפרה לי שהם נפרדו.
יותר נכון, ששיר נפרדה ממנו בגלל שלפי דעתה 'אין לזה שום המשך'.
כשההסעה הגיעה עלינו עליה בקפיצות, נרגשים ליום הראשון בתור יודאלפניקים.
התיישבנו בספסלים שמאחור, אני ושון בספסל לשניים.
"נו.." הסתכלתי עליו, "איך אתה מרגיש?"
"אני איתך, אז אני בסדר" הוא חייך וחיזק את אחיזתו בידו
הסמקתי קצת ואז אמרתי, "אתה לא מפחד…? בית ספר חדש והכל"
"ממה יש לי לפחד?"
"תתפלא"
"אני אהיה בסדר" הוא חייך ונישק אותי. בלי לרצות חשבתי על כל הפעמים שרועי נישק אותי פה.
התנתקתי ממנו במהירות. "מה קרה?"
"לא, כלום" נענעתי את ראשי ונישקתי אותו נשיקה קצרה.

"פשוט מתרגשת"

כשהגענו ירדנו מההסעה ורצנו לשער כמו משוגעים.
"ילדים תרגעו" השומר הסתכל עלינו במבט חמוץ. ראינו כמה זייניקים חמודים שלא מוצאים את עצמם ונראים אבודים לגמרי
"היי" פניתי לאחת, "כיתות ז' שמה" הצבעתי לעבר הכיוון של כיתות ז', היא מלמלה תודה והלכה להודיעה לחברים שלה שהיא יודעת איפה זה.
"תפסיקי להיות נחמדה כל כך" שון מלמל לידי
"אתה יודע שאני לא יכולה" חייכתי אליו
הוא ליווה אותי לאיזור של כיתות י"א.
"ביי" הסתובבתי אליו
"אני נכנס" הוא אמר בביטול והניף את ידו
"אתה לא צריך ל-" , "אני נכנס" הוא קטע אותי. משכתי בכתפיי ונכנסנו לכיתה שלי, י"א2.
"בלאגן" זאת המילה הראשונה שחושבים עליה כשנכנסים לכיתה שלי. כולם מסתובבים וצועקים וצוחקים ויושבים על שולחנות. מישהו צייר ציור לא הולם על הלוח בטוש מחיק.
"אחלה כיתה יש לך" שון צחק
"לא ראית את שלך.."
"מאיפה את יודעת?"
"הם יודביתניקים, לא צריך לדעת"
הוא חיזק את אחיזתו בידי כשאיזה ערס עבר לידינו והעיף בנו מבט.
"שנשב?" שאלתי
הלכנו לשולחן של נוי, שציירה משהו במחברת שלה בזמן שמסביבה הכל היה רועש
"וואט סאפ?" התיישבתי לה על השולחן
היא הרימה את ראשה, "מה הוא עושה פה?" היא שאלה והסתכלה על שון
"הוא נ-" התחלתי לענות
"במילא הולכים לטקס עכשיו, אין טעם להגיע לכיתות" הוא ענה.
"וואלה" היא מלמלה ואז הסתכלה עליי ועשתה מבט כזה עם העיניים המתרחבות.
"שתקי" גיחכתי
היא מלמלה "נינייניניניני" והמשיכה לצייר.
אחרי כמה דקות המורה נכנסה לכיתה והודיעה שצריך ללכת ושאנחנו באיחור.
כשהגענו לאולם הוא היה מלא. היו שתי שורות ריקות מאחור והכיתה שלנו (ושון) מילאו אותן לגמרי.
ראינו את המנהלת עולה לבמה ומברכת את כיתות ז' על הצטרפותם ואת כיתות י"ב על השנה האחרונה שלהם ועוד כל מיני בלבולי מוח. אחר כך היא הסבירה את חוקי בית הספר ואז היא הזמינה מכל כיתה נציג שייקח חבילת דפים עם המערכת שעות וחוגים וחוקים ואפשרויות ומגמות וכל מיני כאלה. נוי כמובן הייתה הנציגה של הכיתה שלנו. היא הלכה להביא את החבילה הגדולה והכבדה שלנו והתחילה לחלק כמה דפים מהודקים לכל אחד.
"לך לכיתה שלך שתקבל גם" לחשתי לשון. "אל תדאגי" הוא חייך והתרווח במושב שלו
נאנחתי והוצאתי לנוי לשון כשהיא שוב עשתה את המבט הזה שלה.
***
בסוף היום רצתי להסעה וכמו משוגעת התחלתי לצרוח ולנופף לנהג אבל הוא כבר יצא.
"הוא נסע!" יבבתי לפלאפון
"איזה נהג זבל" נוי מלמלה מהצד השני
"טוב, אני אדבר איתך אחר כך" נאנחתי
"סורי דני, ביי" היא התנצלה וניתקה את השיחה
בהיתי בכביש וחשבתי איך לעזאזל אני אמורה להגיע הביתה.
"היי" שמעתי מאחורי
"היי" הסתובבתי לשון בחיוך
"למה את לא על ההסעה?"
"כי הנהג הזה בן זונה ו-"
"חחח תרגעי" הוא חייך, "רוצה לבוא לאכסנייה?"
"יש לי ברירה?" חייכתי
"לא נראה לי" הוא נישק אותי נשיקה חטופה והחזיק בידי, "בואי".

כשהגענו השעה הייתה שלוש וכמה דקות. עלינו לחדר שפעם היה שלו ושל דיוויד אבל היום הוא רק של שון. לא נראה לי שיש לו בעיה עם זה.
הוא פתח את הדלת וזרק את התיק שלו פנימה, עקפתי אותו והנחתי את התיק שלי על יד המיטה שפתאום הרגשתי שאני מורמת באוויר
"שון!" צחקתי
הוא זרק אותי על המיטה וקפץ עליי, "שמן" צחקתי.
הוא רק הסתכל עליי עם חיוך ענקי מרוח על הפרצוף
"מה?" שאלתי
"כלום" הוא חייך וקירב את פניו לשלי. משקלו העיק עליי אבל לא היה לי אכפת.
הרמתי את פניי לשלו והרגשתי את ההרגשה הנפלאה הזאת שאני מרגישה כל פעם כשהשפתיים שלנו נפגשות. הרגשתי את ידיו מחליקות על גופי, תופסות את מותניי ומחליקות מתחת לחולצה. ידיי עטפו את צווארו ומשכו את ראשי אליו בצורה כמעט בלתי אפשרית.
הוא חיבק את גופי בזמן שהחולצה שלי היתה מורמת מעל הפופיק. הרגשתי את ידיו החזקות מקרינות חום על הגב שלי בזמן ששפתיו התמזגו עם שלי, לשונו שיחקה עם שלי וידיו טיפסו במעלה גבי ומעל החזייה.
ידיי ירדו אל גבו ושרטו אותו קצת. פלטתי אנחה קטנה כאשר שפתיו ירדו אל הסנטר שלי ומשם לצוואר. לאחר שתי שניות, באופן אוטומטי, ידיי התנתקו מגבו והרימו את ראשו בחזרה אל פי. הרגשתי את החיוך שלו (או שזה היה החיוך שלי?) בזמן שהשפתיים שלנו הפסיקו לזוז אך נשארו צמודות. שנינו התנשמנו והרגשתי כאילו סיימתי ריצת מרתון.
פקחתי את עיניי וראיתי את עיניו הירוקות נעוצות בי, ממש מקרוב.
"אני מאוהב בך" הוא לחש, עיניו נעוצות בי.
עיניי התרחבו. "שון…" מלמלתי, אין לי מושג איך להגיב לזה. משקלו פתאום הרגיש כבד במיוחד על גופי. "פשוט… רציתי שתדעי בסדר? אני לא רוצה להכריח אותך לומר שום דבר שאת לא רוצה לומר." הוא אמר ופקח את עיניו. עיניי התרוצצו על פניו. המוח שלי כאילו התרוקן מכל מחשבה אפשרית, אז עשיתי את הדבר שנראה לי הכי נכון לעשות, הרמתי את ראשי אליו, הנחתי את ידי על הלחי שלו והצמדתי את שפתיי לשלו בחוזקה. הוא נישק אותי, אבל הרגשתי שהוא מבולבל.
התנתקתי ממנו לשנייה, "אני פשוט צריכה עוד קצת זמן, בסדר?" לחשתי, עיניי עצומות ופני צמודות לשלו.
"בטח" הוא ענה והתרומם ממני. הצלחתי לנשום יותר בקלות בלי משקלו עליי.
הוא התיישב בקצה המיטה. "שון…" מלמלתי והתיישבתי. גררתי את עצמי מאחוריו וחיבקתי את גבו. "מצטערת" הנחתי את ראשי על גבו.
"אין לך על מה להצטער" הוא שילב את אצבעותיו בשלי. "אם כבר אני צריך להצטער שנחתתי עליך ככה"
"אתה לא צריך להצטער על שום דבר." חייכתי ונישקתי את כתפו.
היתה שתיקה לדקה.
"את עדיין אוהבת אותו נכון?" הוא שאל בשקט.
רציתי לצרוח לו שלא. רציתי לומר לו שאני רוצה רק אותו ושרועי נשאר בעבר. אבל לא אמרתי שום דבר.
הוא קם מהמיטה במהירות. בלי לחשוב קמתי אחריו. "אני מחבבת אותך, באמת שכן" ניסיתי להסביר, הוא הסתובב אליי, והוא לא כעס, "עד שלא תצליחי להשתחרר ממנו אנחנו לא נוכל להיות באמת ביחד דניאל"
"אני מבטיחה לך שהשתחררתי ממנו" אמרתי. הוא צעד שני צעדים מהירים ונעמד מולי, "אני לא מאמין לך" הוא אמר, "וזה בסדר, אני יודע שהוא היה או עדיין חשוב לך, ואני מבין שאי אפשר שביום זה יעלם, אבל אני רוצה לדעת שאת מרגישה אליי מה שאני מרגיש אלייך" הוא ביקש. העיניים שרפו לי ורציתי לבכות. המילים לו היו כלכך מתחשבות ואמיתיות. הרמתי את מבטי אליו…. והתפרקתי לגמרי.
"היי.. אל תבכי" הוא ליטף את פניי.
נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי להירגע, "אתה באמת חשוב לי שון. ואני באמת מאוד מאוד מחבבת אותך, אני פשוט צריכה קצת זמן"
הוא חיבק אותי חיבוק חם. "לכי תשטפי פנים" הוא אמר ברוך
אז הלכתי.

* * *

לקחתי מונית הביתה. יש לי את הבית לעצמי היום כי אמא ישנה אצל החבר שלה אחרי ששכנעתי אותה שאני אהיה בסדר. חוץ מזה, הוא גם גר חמש דקות נסיעה מפה, ככה שאם תהיה בעיה, היא תהיה פה.
"תודה" הודיתי לנהג והושטתי לו את הכסף. אחר כך יצאתי מהמונית ודידיתי הביתה.
הוצאתי את המפתח מהתיק וסובבתי אותו במנעול. בחוץ כבר היה חשוך והייתי מותשת לגמרי מהיום הזה. נכנסתי הביתה, זרקתי את התיק הצידה וסגרתי את הדלת. החלטתי שאני אתעורר מוקדם ואתקלח בבוקר כי אני מותשת. הלכתי לשירותים וציחצחתי שיניים, ירקתי לכיור את מה שנשאר לי בפה, הסתרקתי ועשיתי גולגול מבולגן. מרוב עייפות נתקעתי במשקוף של הדלת כשניסיתי לצאת מהחדר.
"פפ..א..ק" מלמלתי והחזקתי את הרגל. הבוהן והאצבע שלידה שרפו לי. "שיט שיט שיט" מלמלתי לעצמי והתקדמתי בצליעה לחדר כביסה והחלפתי למכנס ישן וחולצה שענקית עליי שמצאתי שמה.
הלכתי לחדר שלי ופתחתי את הדלת. וכמעט נפלתי אחורה.

רועי עמד שם

והסתובב אליי

רועי

אלוהים

"את צריכה למצוא מקום אחר להחביא את המפתח חוץ ממתחת לשטיח" הוא חייך.

חלק ב'
בוקר. אחרי מקלחת וכל שאר ההתארגנויות יצאתי מהר מהבית. רוצה להתרחק כאילו שזה ירחיק את מה שקרה.

"רועי!" צעקתי, רצתי וקפצתי עליו בחיבוק. פתאום הייתי מודעת לכך שאני בטח נראית
נורא, אבל זה רועי, לרועי לא אכפת איך אני נראית או מה אני לובשת.. הוא אוהב אותי.
"היי.." הוא צחק וחיבק אותי בחזרה, הזרועות שלו היו יותר חזקות ממה שזכרתי. ירדתי ממנו והסתכלתי עליו בעיניים בורקות. "מה אתה עושה פה?"
"קפצתי לבקר.. את יודעת.. לדבר פנים מול פנים" הוא חייך
"אנחנו טובים בזה לא?" חייכתי, שנייה אחר כך התנפלתי עליו בחיבוק שוב, "זה כל כך טוב לראות אותך.." מלמלתי, ספק לו ספק לעצמי
"טוב גם לראות אותך" הוא צחק. הצחוק של רועי. זה רועי. "התגעגעתי אלייך"
"אלוהים, כן, אממ, אתה רוצה לאכול או משהו, אתה בטח רעב אחרי הטיסה או.." התחלתי לגמגם
"פשוט תגידי שהתגעגעת אליי גם"
"כן.. ברור שהתגעגעתי אלייך גם אתה רציני?" צחקתי וסרקתי את גופו. הוא גבה, הקול שלו נהיה מחוספס יותר, יש לו קצת זיפים. אלוהים הוא נראה כל כך בוגר. וסקסי. הוא ממש ממש סקסי.
"אההם.." הוא כחכח בגרונו, הרמתי את מבטי אליו, "אני קיוותי שנוכל לדבר על.. טוב על הכל" הוא ביקש
פתאום שכחתי שאני עייפה.
"כן, ברור"

הגעתי לתחנת הסעה. ראיתי את כולם יושבים שם ומפטפטים. רציתי רק לרוץ ולספר לנוי על כל מה שקרה אבל… זה לא בטוח … לא בטוח בשבילי ובשביל שון. אלוהים שון.

"אז מה המצב שם בניו יורק?" שאלתי והרמתי רגל אחת על המיטה
"הכל.. סבבה" הוא ענה ופקק את אצבעותיו
"הבית ספר?"
"יותר גרוע מפה" הוא חייך
"אז.. איך ידעת איפה אני גרה?"
"בהתחלה הלכתי לדירה הקודמת. הדיירים שם אמרו שעברתן וזכרתי שאת כל הזמן דיברת על השכונה הזאת.. כמה שאת רוצה לעבור לכאן.. ביררתי מה היה הבית האחרון שנקנה והלכתי על זה"
שתקנו. שתיקה מביכה כזאתי. שיש כל כך הרבה מה לומר אבל אין מושג איך לומר את זה. ברור שידעתי מה כל אחד רוצה לשאול; האם המשכנו הלאה. האם זה באמת נגמר.
כמובן שאף אחד לא שאל את זה.
"אני הייתי עם מישהי, לחודש" הוא התחיל
בלעתי את רוקי והסתכלתי על הרצפה.
"אבל נפרדנו כי היא הבינה שאני לא יכול להיות בקשר רציני עם מישהי עד שאני משתחרר ממך"
וואו. למה זה נשמע מוכר?
"אוקיי" מלמלתי
"לא, תקשיבי" הוא ביקש, הרמתי את פניי והסתכלתי עליו, בעיניים הכחולות העמוקות האלו שאפשר לטבוע בהן.
"אני באתי לפה, במטרה להשתחרר, שאני אוכל להיות בקשר עם מישהי אחרת
"אבל אז, כשעליתי למטוס, וזה היה אותו המטוס שבו טסתי כשעזבתי את הארץ לניו-יורק"
חיכיתי להמשך, למרות שחלק ממני לא רצה לשמוע אותו. אבל החלק השני השתוקק.
"אני ישבתי באותו מושב, ונזכרתי בהרגשה הנוראית הזאת שהרגשתי כשעזבתי אותך, כאילו שאני עוזב את הדבר שבשבילו אני חי. "
"רועי.."
"שנייה" הוא קטע אותי. "תני לי לסיים"
אז נתתי לו.

"דני!" נוי העירה אותי מהזיכרון , "הממ?" הרמתי אליה את מבטי "הלו.. ההסעה הגיעה!" היא הצביעה אל עבר הכביש, הפניתי את מבטי לשם וראיתי את האוטובוס בחנייה. התקדמתי אליו בצעדים איטיים ונכנסתי דרך הדלת המתקפלת שכמעט ונסגרה. העפתי מבט כעוס בנהג השנוא עליי והתקדמתי לספסל (הריק) שלי ושקעתי שוב במחשבות.

"והגעתי למסקנה שאני לא רוצה לוותר על מה שהיה לנו," הוא הסתכל עליי במבט החמים שלו, המבט שפעם (ועדיין) רציתי (ורוצה) פשוט להיכנע לו. שתקתי ופשוט הסתכלתי עליו.
"שאני לא מוכן לוותר על ההרגשה הזאת שכשאני איתך… אני בקושי מצליח לנשום" הוא תפס בידי ואני נתתי לו (למה נתתי לו?) להניח אותה על החזה שלו ולהרגיש את קצב פעימות הלב שלו, שהיה מאוד מהיר. "אני יודע שזה מאוד מהר, ואני לא רוצה שתעשי משהו שאת לא רוצה לעשות.. "(הם כאילו מתאמים את המשפטים שהם יגידו לי בינהם??) "ואני יודע שקבענו שנמשיך הלאה, ושננסה לשכוח, אבל, לעזאזל עם זה, אני עדיין רוצה אותך" הוא חייך חיוך קטן, החיוך הקטן הזה שגרם לי להתאהב בו כל פעם מחדש,
"רועי…" הקול שלי יצא צרוד וחלש יותר ממה שתכננתי (היד שלי עדיין על החזה שלו, למה אני לא מורידה אותה ממנו??) "בכל שנייה של מודעות כשהייתי שם אני חשבתי עלייך, כל דבר, כל דבר שעשיתי אני חשבתי אם זה ישפיע עלייך ואם כן אז איך, כל שנייה עברה לי בראש המחשבה למה לעזאזל אני פשוט לא הולך אליה כבר?, ואני יודע שגם את הרגשת ככה, ואני לא צריך שתוכיחי לי או שתאמרי לי, אני יודע"
בשלב הזה כבר בכיתי.
הוא הוריד את היד שלי מהחזה שלו אבל המשיך להחזיק אותה, כאילו שהוא הדבר היחיד שמקשר אותי אל העולם. "אני לא חושב שמה שהיה ועדיין יש לנו הוא סתם אהבת נעורים חולפת דניאל" הוא אמר ברכות והסתכל לי בעיניים , "זה אמיתי"
ואז (למה?) לא יכולתי יותר. התקרבתי אליו במהירות ונישקתי אותו. השפתיים שלנו התמזגו כאילו שזו היתה המטרה שלהן כל הזמן. כאילו שבשביל זה הן נוצרו.
הוא תפס במותניי והרים אותי עליו בזמן שידיי עטפו את צווארו ועברו בשיערו. הרגשתי את הלשון שלו מנסה לשחק עם שלי ובהחלט נתתי לה.
יד ימין שלי השתחררה והונחה על הלחי שלו, הרגשתי את החום שקרן ממנו, וקצב דפיקות הלב שלי היה כל כך מהיר שפחדתי שהוא ישמע. לא עברה לי שום מחשבה בראש חוץ מכמה שהתגעגעתי אליו, לנשיקות שלו, למגע שלו, לכל דבר שהוא עושה. הרגשתי את ידיו מחליקות לגבי ומחזיקות אותו. הוא השכיב אותנו על המיטה בעדינות, לא מפסיק לנשק אותי לרגע. הרגשתי את גופי נמחץ תחת משקלו, אבל רציתי את זה. ידי החליקה מהלחי שלו אל הפתח של החולצה שלו, תפסתי את הבד חזק והצמדתי את גופו אליי.
הוא שחרר יד אחת שלו ממני ותפס איתה את החולצה. בלי לחשוב בכלל הרמתי את ידי למעלה והעלתי את החולצה מעל לראשו. הוא זרק אותה לפינת החדר ונצמד אליי בחזרה, מצמיד את שפתיו לשלי שוב, כאילו שאם הוא לא היה עושה את זה העולם היה מתפוצץ. כאילו שהכי חשוב זה להגיע אליי.
ידיו טיילו אל מתחת לחולצה שלי והחזיקו במותניי. הרגשתי את הגולגול שלי מתפרק ואת השיער שלי מתפרע אבל לא היה לי אכפת.
יד אחת שלו תפסה בחולצתי בזמן שידיי נכרכו סביב פלג גופו העליון החסון והחזק. הרמתי קצת את גופי כדי שהוא יוכל לשלוף ממני את החולצה הענקית, והוא אכן עשה את זה. לא היו לי חששות. הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה. שזה מה שמגיע לי ולו.
רגליי נכרכו סביב רגליו ויכולתי להרגיש את קצב הלב שלו בחזה שלי. כאילו שאנחנו אחד. את כל הכאב והבדידות שהרגשנו מאז שהוא עזב יצקנו לתוך הנשיקה הזאת. וזה היה מדהים. ידיו טיילו על גבי החשוף ושפתיו ירדו אל מתחת לאוזן שלי והטביעו נשיקות קטנות במורד צווארי עד עצם הבריח, ובחזרה. באמצע הדרך, כשראשי מופנה לאחור, שמעתי אותו לוחש משהו, משהו שהעיר אותי לגמרי,
"אני מאוהב בך".
(אני בטוחה שהם מתאמים את המשפטים האלה ביניהם)
פקחתי את עיניי במהירות, השחלתי את ידיי מהגב שלו אל החזה שלו ודחפתי אותו ממני בכוח.
הוא ניער את ראשו והסתכל עליי במבט שואל, וקצת פגוע. "מה קרה?"

"מה את עושה פה?" קול העיר אותי מהמחשבות שלי. "האא?" מלמלתי והסתכלתי הצידה, ראיתי את סתיו עומדת מולי עם פרצוף אטום. "זה המקום שלי…" מלמלתי, "זה המקום שלי, בטח התבלבלת" היא אמרה, עם אותה ההבעה. "אמ… אני אלך אם זה מפריע לך.." מלמלתי.
היא נאנחה והתיישבה במקום שלידי, "מה קרה?" היא שאלה, את המבט האטום החליף מבא דואג. "לא.. לא קרה כלום" גימגמתי.
"את רצינית? הייתי החברה הכי טובה שלך מכיתה ג'. אני יודעת מתי קורה לך משהו" היא אמרה, עם צל של חיוך על שפתיה.
"בסדר… אני לא רוצה לערב אותך בזה" מלמלתי,
היא רק משכה בכתפייה.
"אז מי זה החתיך הזה שאת מסתובבת איתו כל הזמן?" היא שאלה ("החליפה נושא") והרימה גבה, "זה..שון" נשפתי את השם שלו החוצה והרגשתי את עיניי מתחילות לשרוף
"אוי, אתם נפרדתם?" היא שאלה, נענעתי את ראשי לשלילה
"עומדים להיפרד?"
על זה לא עניתי.
"אלוהים דניאל, מה עשית?" היא שאלה,
ואז התפרצתי בבכי.

"זה לא בסדר… אני עם שון!" את המילה האחרונה לחשתי, ואז הבנתי איזו טעות עשיתי. "אני עם שון" לחשתי, יותר לעצמי, ומשכתי את השמיכה אליי כדי לכסות את פלג גופי העליון, שכל מה שכיסה אותו זו חזייה.
"ולא טרחת לספר לי על זה לפני?" הוא שאל, קצת עצבני. "לא, אני בא לפה, ושופך בפנייך את כל מה שקרה לי שם לפני שטסתי עד לפה כדי לראות אותך, ואת אפילו לא טורחת להגיד לי שאת עם מישהו?!" הוא צעק וקם מהמיטה.
בהיתי ברצפה, עיניי שרפו
"תשאלי את עצמך," הוא התחיל, בטון ארסי שבחיים לא שמעתי ממנו, "איך כשכל פעם שתנשקי או שתראי את היצור הזה, ותחשבי על הערב הזה, איך כל פעם את תרגישי, כשאת יודעת שאת אוהבת אותי, אבל נמצאת איתו. כל פעם!" הוא צעק את המילה האחרונה.
"זה לא פייר מה שאתה עושה. זה לא פייר.." מלמלתי בלחש, מוחה במהירות דמעה בוגדנית שחמקה מעיניי. "זה לא פייר מה שאת עושה. אני בא עד לפה, מלא תקוות עד לתקרה, ואז אני שופך בפנייך את הלב שלי, ואז את מנשקת אותי, ואנחנו כמעט עושים את… זה," הרגשתי שהוא מצביע על המיטה, "ורק אז, כשאני חושף בפנייך את הרגשות שלי, את תיזכרי שאת עם מישהו! זה לא פייר" הרמתי את מבטי אליו וראיתי שעיניו אדומות, "זה לא פייר" הוא אמר שוב, קולו שבור.
"אני מצטערת"
"את אוהבת אותו?" הוא שאל, קולו צרוד. הרגשתי שאני חייבת לענות את האמת, "אני לא יודעת".
"הוא אמר לך שהוא אוהב אותך?" הוא שאל, שמעתי בקולו כאב, כאב שנגרם בגללי.
שתקתי והסתכלתי עליו בזמן שהוא הסתכל עליי. אחרי כמה שניות מבטו התחלף מכאוב, לכועס. "אני הולך להרוג אותו." הוא אמר "אני הולך להרוג את הבנזונה" הוא התחיל לצאת מהחדר. במהירות קמתי והלכתי אחריו, "רועי" התחננתי, הוא הסתובב אליי
"תגידי לי שהוא לא נישק אותך עוד לפני שנפרדנו" הוא סינן
"אתה יודע שהוא כן", "אתה יודע שהוא גם קרא את המכתב" עניתי, מזכירה לו את מה שסיפרתי לו.
"ואת לא חושבת שהוא האדם הכי שפל בעולם?" הוא ירק, "את לא חושבת שבנאדם שחודר לפרטיות של אנשים, ומנשק נערות תפוסות בלי רצונן הוא אדם שפל?"
דמעות עמדו בעיניי. "אל תגיד את זה" יבבתי
"אבל זה נכון, זה נכון, ואת לא רוצה שאני אגיד את זה כדי שאני לא אפוצץ את הבועה הקטנה שבנית לך פה" הוא התקדם לעברי, ואז עקף אותי ונכנס לחדר שלי. אחרי שנייה הוא יצא עם שתי חולצות, אחת הוא זרק לי ואת השנייה הוא השחיל במהירות מעל ראשו.
ניסיתי להתעלם מהעובדה ששכחתי שאני בלי חולצה אבל זה לא היה קל והתחלתי להסמיק. במהירות שמתי את החולצה והסתכלתי על רועי, שבהה בי, ויכולתי להישבע שראיתי זיק של שעשוע בעיניו.
הוא נאנח. "אני כועס דניאל" הוא אמר ונשען על הקיר "את יותר תמימה ממה שחשבתי"
"וזה טוב?" שאלתי, קולי קטן
"תלוי, נגיד עכשיו זה ממש לא טוב" הוא הרים את ראשו כלפיי מעלה
"אני באמת אוהב אותך" הוא אמר, "ואני יודע שאת לא אומרת לי את זה בחזרה בגלל שגם הוא אמר לך את זה וגם הוא לא קיבל תשובה"
שתקתי
"ההבדל ביני ובינו זה שאני יודע את התשובה, הוא לא"
שילבתי את ידיי, "אני מניחה שאתה יודע"
"אני יודע"
שתקנו לכמה דקות. הוא בוהה בתקרה ואני בוהה בו
"אני מצטער על הקטע הזה שם….. זה לא היה לעניין" הוא אמר, הוריד את ראשו והניף את ידו לכיוון החדר שלי ואז הוריד אותה.
"איזה קטע?"
"שצעקתי עלייך"
"והקטע השני?"
הוא סובב אליי את ראשו וחייך, "על זה דניאל, אני לא מצטער בכלל"

"דניאל.." היא מלמלה
הפניתי את ראשי ממנה, וניסיתי להרגיע את עצמי, "לא עשיתי כלום"
"נו באמת"
"פשוט.. עשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות" מלמלתי. ברור שלא הייתי צריכה לעשות את זה
היא הסתכלה עליי לכמה שניות, בוחנת את פרצופי
"אלוהים דניאל את מי נישקת?"
"אף אחד!" ניסיתי להתגונן, אבל היא כבר עלתה עליי, "עם מי כבר יכולתי להתנשק?"
היא חשבה לכמה שניות, פתאום עיניה נפערו בתדהמה, "רועי?!" היא צעקה/לחשה
שתקתי והורדתי את מבטי לרצפה
"א-לו-הים!, מתי הוא חזר??"
"אתמול"
"והוא נשאר?"
"לא יודעת"
"אלוהים דניאל זאת הייתה רק נשיקה נכון?" היא שאלה
"איך את עושה את זה?" צחקתי בניסיון נואש להחליף נושא
"דניאל.."
"לא עונה על זה"
"הוא יבין", היא התכוונה לשון
"אני מקווה"

"אז… מתי עברתן לפה?" הוא שאל. ישבנו על הרצפה, הוא בצד אחד של המסדרון ואני בשני. "לפני שבועיים וקצת"
הוא הנהן
שתקנו לכמה דקות
"את יודעת, כשסיפרתי לאברהם למה אני רוצה לבוא לפה הוא לא האמין לי" הוא התחיל
"אז לפני הטיסה הוא אמר לי שאם אני ארצה, הוא יוכל להשכיר לי דירה באזור."
לא. בבקשה בבקשה לא.
"ואתה תעשה את זה?" שאלתי
"אני מניח שכן"
שתקנו שוב.
"מתי?"
"אני אצטרך לחזור לניו-יורק ולדבר על זה עם אברהם"
"הו"
"אני אטוס כנראה מחר"
"ו..יש לך איפה לישון?" שאלתי (ברוב טמטומי)
"אני אשן במטוס" .
"אתה בטוח? אתה יכול לישון פה אם אתה רוצה" למה לעזאזל הצעתי את זה?!
הוא הסתכל עליי בחיוך, "איתך?"
"אממ…לא, אבל יש לנו חדר אורחים אז אם אתה רוצה.." גמגמתי
"אני אשן במטוס, אני לא רוצה שתצטרכי לספר לשון שגם ישנתי פה" הוא אמר
וואו. אוקיי. רמז עבה.
"אוקיי"
הוא חייך והתרומם על הרגליים. אחר כך הוא התקדם אליי והושיט לי את ידו לעזור לי לקום.
הסתכלתי עליו לכמה שניות.
"אל תדאגי אני לא נושך"
הרמתי את ידי והוא תפס אותה ומשך אותי לעמידה
"רואה?" הוא חייך אליי את החיוך הקטן והחמוד שלו.
עיניי רצו על פניו עד שלבסוף עניתי, "כן"
ליוויתי אותו לדלת, "איך אתה נוסע?"
הוא הצביע על מכונית שחורה שחנתה על יד הבית שלי.
הנהנתי.
הוא נשען על המשקוף של הדלת והסתכלת עליי. "את זוכרת פעם? שהכל היה פשוט יותר?" הוא שאל, הנהנתי.
"אני רוצה לחזור לתקופה הזאת" הוא אמר, עיניו נעוצות בשלי
"גם אני"
הוא קירב את פניו לשלי, כאילו שהוא קיבל איזשהו רמז שהוא יכול לעשות את זה
"אבל אי אפשר" אמרתי במהירות,עיניי נעוצות בשלו. הוא משך את ראשו אחורה.
"אני מניח שזה נכון" הוא אמר, מאוכזב.
"ביי רועי"
"ביי דניאל"

"וואו"
"כן"
"כאילו.. פשוט.. וואו"
"תקשיבי, אני יודעת שאנחנו לא חברות כמו פעם, אבל מאוד חשוב לי שלא תגידי על זה מילה אוקיי?" שאלתי
"ברור" היא ענתה, "זה מספיק מסובך גם בלי זה"
נאנחתי, "ספרי לי על זה"
שתקנו לדקה
"אז איך הוא?"
"מי?"
"רועי"
הפניתי את מבטי לחלון, "הוא גבוה יותר, השתנה לו קצת הקול. הפסיק להתגלח. "
"חתיך?" היא שאלה
הסתובבתי אליה, "את רצינית?" צחקתי
"כן מה?, זה פרט נורא חשוב" היא חייכה
קברתי את ראשי בידיים, "הוא חתיך. הוא היה יכול להיות דוגמן על אם הוא רוצה-"
"אבל זה לא העניין נכון?" היא קטעה אותי והסתכלה עליי בעיניים גדולות
"פשוט… הוא כל כך טוב! הוא דואג והוא אכפתי והוא רגיש והוא מתחשב" הייתי חייבת לעצור לשנייה.
"ואת אוהבת אותו" היא סיימה אותי
"כן"
"אז למה שלא תהיי איתו?" היא שאלה. וואו. הכל נשמע כל כך פשוט כשמדברים עם מישהו
"שון" עניתי בקול קטן
שון.
"דניאל את תהיי עם מי שאת רוצה. אם זה רועי, את תהיי עם רועי, ואם זה שון את תהיי עם שון." היא אמרה והניחה את ידה על כתפי
"אני לא רוצה לפגוע באף אחד מהם" אמרתי, ופתאום הבנתי שלא משנה מה תהיה הבחירה שלי, מישהו מהם יפגע. וזה בדיוק מה שלא רציתי.
"עם מי נראה לך שאני צריכה להיות?" שאלתי אותה, מקווה לאיזה קצה חוט שימשוך אותי לתשובה הנכונה.
"אין שאלה בכלל. רועי" היא ענתה מיד
"ולמה זה?"
"כי הוא היה האהבה הראשונה שלך! הנשיקה הראשונה שלך! את לא יכולה לוותר על מישהו כזה רק בשביל שון!" היא הרימה את קולה.
"תנמיכי את הקול ישמעו אותך!" לחשתי והסתכלתי אחורה כדי לבדוק שאף אחד לא מקשיב
"תראי, תעשה מה שנראה לך לנכון. אני חושבת שעדיף לך עם רועי" היא אמרה וקמה מהמושב כאשר האוטובוס חנה בחנייה של בית הספר. היא התחילה ללכת אך עצרתי אותה, "סתיו!"
היא הסתובבה אליי. "היה לי כיף לדבר איתך שוב" חייכתי, היא חייכה גם והתקדמה אל עבר היציאה
אחרי כמה שניות יצאתי גם אני. התקדמתי אל עבר השער, ונכנסתי. פתאום מישהו תפס בידי ומשך אותי אחורה
"היי"
שיט.
"ש..שו..ן, אממ… היי" גימגמתי, "מה קרה?" הוא שאל כשראה איך נלחצתי
"מה..כלום כלום" גימגמתי (לעזאזל עם הגמגום) בתשובה.
הוא גיחך, "אני מצטער על אתמול… מה שאמרתי עלייך ועל רועי. זה היה מטומטם ולא מתחשב מצידי" הוא חייך ונעץ בי את עיניו הירוקות.
"זה בסדר. באמת." חייכתי אליו למרות שכל הבפנים שלי התהפך.
"אז אנחנו סבבה?" הוא שאל והחליק את ידו לידי
אנחנו לא סבבה. אנחנו ממש ממש לא סבבה. אנחנו רחוקים מיליון שנות אור מסבבה.
"אנחנו סבבה" חייכתי אליו והתחלנו לצעוד אל עבר הכיתה שלי.
***
"דני!!" נוי נכנסה לכיתה בסערה ורצה למושב שלי
"מה קרה?" שאלתי
"רועי. פה. בואי" היא אמרה במהירות
לא יכול להיות. הוא לא יעשה את זה.
"מה?!" נשנקתי וקמתי במהירות מהכיסא. היא הסתכלה עליי במבט של 'בואי כבר' ורצנו החוצה.
והוא פשוט עמד שם ודיבר עם אלון. כאילו שהכל כרגיל. הוא היה לבוש בג׳ינס שחור ובחולצת פולו כחולה שכאילו נתפרה בשבילו. עכשיו רק שמתי לב שהיציבה שלו השתנתה. הוא עמד עם יד אחת בכיס המכנס, ואני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל הוא נראה בטוח יותר.
נעמדתי במקום, לא מבינה מה אני בעצם צריכה לעשות עכשיו. "דני.." נוי עצרה לידי. "תראי אותו.." מלמלתי, ובהחלטה של שנייה רצתי אליו והתנפלתי עליו בחיבוק. "התגעגעתי אלייך" מלמלתי ב"אושר", הוא היה מופתע בהתחלה אבל הוא עטף אותי בזרועותיו והרים אותי באוויר. אחרי כמה שניות הוא הוריד אותי לרצפה למולו. "מה אתה עושה פה?" שאלתי עם חיוך מטומטם דבוק על הפרצוף, ראיתי את עיניו נפערות לשנייה בבלבול אך מיד הוא החזיר את החיוך השמח לפרצוף, "סתם, באתי לבקר, התגעגעתי". קלטתי מהצד את נוי ואלון מסתכלים עלינו בזמן ש"פיטפטנו" במשך כמה דקות, שיחה מזויפת מלאה בחיוכים מזויפים.
"דני…" נוי התקרבה אליי ולחשה באוזני, סובבתי את ראשי אליה והיא הצביעה עם עיניה אל עבר איזשהו צד. כשהסתובבתי לשם הרגשתי שהלב שלי הולך לעצור. ראיתי את שון מתקרב אלינו, עם מבט קצת כועס, קצת מבולבל וקצת מקנא בעיניו.
"היי" הוא הגיע אלינו ומשך אותי אליו ברכושניות. "כן.. היי" סובבתי את ראשי אליו ודחפתי את עצמי ממנו קצת. רועי גיחך. "אז מה אתה עושה פה?" שון שאל, לא מסתיר את הכעס בקולו. "התגעגעתי" רועי הסביר עם חיוך רחב והעביר את מבטו אליי. הרגשתי את ידיו של שון מתקשחות מסביב לגבי.
"אתה יודע שאנחנו ביחד כן?" הוא אמר וגרם לי ולרועי להסתכל עליו בהפתעה. "כן.. דאגו לידע אותי" רועי ענה ומיקד את מבטו עליי שוב "לא משהו שנחמד לשמוע" הוא הוסיף, והרגשתי שעיניו כאילו חודרות לי לראש ומחפשות משהו.
"אני מתאר לעצמי" שון ענה לו.
כמה שהשיחה הזאת נשמעה נחמדה ומנומסת, היה ברור שהם מתווכחים. רציתי לצעוק עליהם שיפסיקו לריב אבל במקום זה שתקתי כמו איזה דג גדול ומטומטם ובהיתי ברועי.
הוא נראה בוגר יותר משון. כתפיו רחבות יותר והוא גבוה ממנו בכמה סנטימטרים.
הם הסתכלו אחד על השני במשך כמה שניות עד שרועי פנה אליי, "אני מעביר לך את זכות הדיבור, יש לכם על מה לדבר" הוא חייך ושלח אליי מבט לפני שהוא הלך אל עבר אלון ונוי שקשקשו עם אדם.
"על מה לדבר?" שון הסתובב אליי
"בוא נלך לאיפשהו" ביקשתי ונאנחתי
יודעת שאני חייבת לספר לו הכל.