אני ולונה: פרק 15

"פשוט תיכנס כבר." היא ממלמלת ממקומה על הספה, אך אני פשוט ממשיך לעמוד בכניסה לחדר ולבחון את הקירות.
"לא נראה לי." אני עונה לה בדיוק כאשר עיני נתקלות בתמונה שלנו, אני לא יודע איך הצלחתי למצוא אותה בין כל אותן מאות תמונות, אך אני זוכר היטב את התמונה ההיא, משום שגם לי יש עותק של התמונה הזו.
התמונה הזו אולי בשחור לבן, אך אני עדיין זוכר את צבעה הכחול של שמלתה, ואת הדרך בה השמש גרמה לשיערה להיראות כמעט לבן, אני גם זוכר את הרגע בו היא צחקה על חולצתי הכחולה ואמרה כי אנחנו נראים מתואמים בצורה מקסימה.
אלוהים, אני מתגעגע לתקופה ההיא, כשהיינו פשוט לונה ואדם, לפני המשימה האחרונה שלנו ולפני הכל, כאשר לא בדיוק היינו זוג, לפחות לא רשמית, אבל בהחלט התנהגנו כמו אחד, אני מתגעגע לתקופה בה זה היה קל יותר, כאשר יכולנו לסמוך זה על זו בעיניים עצומות, אני יודע שאני עדיין יכול, אך אני חושש שהיא לא תבטח בי לעולם, לא באמת, לא כמו פעם.
"למה אתה לא מוכן פשוט להיכנס אל תוך החדר?" היא שואלת וזורקת את אחת הכריות לעברי, לא שהיא מגיע עד אליי, היא נופלת כמטר מהספה ואני לא יכול שלא לצחוק.
"בגלל שזה מרגיש כמו חילול קודש," אני אומר ושולח מבט אל עבר התמונות, ידעתי שהחדר הזה היה הכל עבורה, זה היה העבר וההווה שלה, החדר הזה היה לב ליבה, ובלעדיו, אני לא חושב שהיא הייתה יכולה להמשיך לחיות, החדר הזה הוא מה שעזר לה לשמור על שפתיותה לאורך השנים."ואת ידעת את זה כאשר נכנסת לפה לפני שבוע." אני מוסיף בסופו של דבר, ולא יכול שלא לחשוב על חדר דומה יחסית, חדר המלא בחפצים מתקופות שונות ומקומות שונים, החדר שלי, אשר נמצא אי-שם מחכה שאני אחזור אליו, בשביל שאוכל לעשות בדיוק את מה שהיא עושה עכשיו, בשביל שאוכל להתכרבל ככדור באמצע החדר ולא לעשות כלום עד שדברים יתחילו להתבהר.
"הכנתי משהו, אם את רוצה לאכול." אני אומר בסופו של דבר ונשען המעקה, יודע שדברי יעשו את שלהם.
"אלוהים, אתה יודע שיש דרכים הרבה יותר מהירות והומניות להרוג אותי." היא אומרת אך לפי שאני מספיק להעלב, היא מתחילה לצחוק, ידעתי שזה ישפר את מצב הרוח שלה, אין כמו בדיחה ישנה בשביל לגרום להכל להיות טוב יותר.
"רוצה לצאת למרפסת?" היא שואלת לאחר שאנחנו מוצאים את עצמנו פשוט עומדים זה מול זה במשך כדקה כאשר חיוך מטופש מרוב על פנינו.
"תובלי." אני עונה לה וזז מעט מפתח הדלת בשביל שהיא תוכל לעבור על פניי, ידעתי שהיא קצת אבודה, ראיתי זאת בעיניה, וידעתי שזו לגמרי אשמתי, אני הגעתי משום מקום והרסתי הכל.
אני יודע שלא הייתה לי שום זכות לנפץ את החלומות שלה כך, אולי לפני שנים הייתה לי, אך כבר זמן רב שאני אף אחד בשבילה, אבל למרות הכל, לא יכולתי לתת לה למות, בגלל שידעתי שאני לא אוכל לחיות בעולם בו היא לא קיימת.
אני הולך אחריה ולא יכול להפסיק להשוות אותה לנערה שהכרתי לפני שנים, זו עם השיער הבלונדיני הבהיר והעיניים שצבען היה כצבע השמיים ביום בהיר.
ידעתי שזו לא הייתה הצורה המקורית שלה, הגוף הראשון שלה, אך זו הייתה הצורה היחידה בה הכרתי אותה ולא יכולתי להפסיק להשוות אותה לנערה שפגשתי ביום הראשון ההוא לפני עידנים.
אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה בגלל שאפילו אני כבר לא אותו נער שהייתי לפני זמן רב, השתניתי הרבה אחרי שהכרתי אותה, אם לומר את האמת השתניתי רק אחרי שהכרתי אותה, משום שבמשך מספר שנים עוד הצלחתי לשמור על האישיות והמראה הקודם שלי, אך ברגע שהיא הגיעה\ היא שכנע אותי לוותר על העבר, היא הפכה אותי לאדם טוב יותר ועל כך כנראה שאודה לה עד סוף חיי.
בסופו של דבר, תשומת ליבי חוזרת להווה, ואני חייב להודות שאני אוהב את הבית הזה.
אני אוהב את המסדרונות הארוכים והחדרים השונים, אשר הכרתי היטב, אם לומר לאת האמת כנראה שעדיין ידעתי בדיוק כמה מדרגות יש בבית הזה וכמה חלונות יש בו.
אני יודע שזה נשמע מעט מוזר,אך אני אמור לדעת דברים כאלו, במיוחד כאשר השקעתי בבית הזה כל-כך הרבה זמן ומחשבה, כאשר השקעתי שנים בניסיון להפוך אותו למושלם עבורה.
"אני לא מאמין שאת עדיין גרה פה אחרי כל הזמן הזה." אני אומר כאשר היא מתיישבת על קצה המרפסת, רגליה מתנדנדות באוויר והיא בוהה במרחק, אני חושב שזו הייתה דרכה להתעלם ממני.
"בוא נדבר על משהו אחר." היא אומרת בסופו של דבר, ואם לומר את האמת לא האשמתי אותה בכך, אנחנו היינו סיפור ישן מהסוג שאפילו לא שווה לספר בגלל שאין להם סוף שמח, בגלל שאני לא יכול לחבק אותה ולומר שלמרות שעברו חמישים שנה אנחנו עדיין ביחד.
יכולתי לומר זאת בעבר, לפני שהכול השתמש, כאשר הלכנו יד בתוך יד ברחובות המושלגים של עיר נשכחת זו או אחרת, נראים כמו כל זוג מאוהב אשר חלפנו על ידו ברחוב, אך אני תמיד ידעתי שאנחנו אוהבים זה את זו הרבה יותר מכל אחד אחר, ידעתי שהיא תהיה היחידה שאי-פעם אוהב, לא בגלל שלא היו חסרות נערות או נשים בעולם הזה, אלא בגלל שידעתי שהיא היחידה שאי-פעם תוכל להבין אותי.
"סיפרתי לך על הפעם בה הירח ברח מהשמיים ויצא לחפש את אהובתו?" אני שואל אותה בזמן שאני נשען על המעקה ומנסה לא להביט בה, אך אני לא יכול, החיוך הזעיר שתפש את מקומו על שפתיה משך את תשומת ליבי, והדרך בה פתיתי השלג נחתו על שיערה הייתה הרבה יותר מידי מרתקת מכדי שאצליח אי-פעם להתיק את מבטי ממנה.
ידעתי שאסור לי להיות קרוב כל-כך אליה, שזה יכאב יותר מידי להיפרד ממנה אחר כך, אך אני לא יכול לגרום לעצמי לתפוס מרחק ממנה, במיוחד לא כאשר היא כל-כך קרובה אליי.
"לא," שפתיה זזות, אך אני כמעט לא שומע את דבריה."אבל אני אשמח אם תספר לי על כך." היא מוסיפה ולמרות שזו פשוט הסחת דעת מטופשת, לא מצאתי סיבה לא לעשות זאת.