אני ולונה: פרק 14

"אני מניחה שהפסקת לכתוב?" אני שואלת בזמן שאני מוזגת לו קפה, אני יודעת שהוא היה מעדיף אילו הייתי מוזגת לו ויסקי, אך אני מתגעגעת לריח של קפה ודפים ישנים, ריח שתמיד התלווה אליו לכל מקום שהלך, ולכן החלטתי שעדיף שאמזוג לו קפה שיסוואה את ריח המנטה הנוראי שנודף ממנו.
"לא מצאתי זמן לאחרונה," הוא אומר, ולוקח את כוס הקפה מידי."אני מניח שגם את לא מנגנת יותר." הוא אומר, ומבטו נח על הפסנתר שצבר אבק בפנית החדר.
מבטי בוחן אותו, בשביל לראות מה עוד השתנה בו, אך ככל שאני יכולה לראות, הוא נשאר אותו אדם שהכרתי בעבר, לפחות כלפי, חוץ עיניו עדיין גרמו לי לטבוע בכל פעם שהבטתי בהן, ושיערו בגוון החול עדיין היה מבולגן בצורה נפלא.
לרגע אחד, רציתי לנשק אותו, פשוט בשביל לראות האם השפתיים שלו עדיין חמות ורכות כפי שזכרתי, או שבדיוק כמו כול דבר אחר סביבי גם הן איבדו את חומן.
אני מוצאת את עצמי בוהה בו, אך אין מה לעשות, לא ראיתי אותו מאז הפעם האחרונה בה השטן שלח אותנו למשימה משותפת וזה היה לפני קרוב לחמישים שנה, אני רוצה להיכנע לזיכרונות, לתת לעצמי להיסחף איתם, אך אסור לי, ולכן אני מעבירה את מבטי ממנו אל עבר הפסנתר.
"אני לא מנגנת בפסנתר כבר עידנים," אני אומרת, ומחייכת אל עבר הפסנתר, שוקעת לרגע בזיכרונות של מוזיקה וריקודים."לעזאזל, אני אפילו לא מנגנת יותר בכינור." ברגע שאני אומרת את המשפט הזה, אני נזכרת בכינור שהוא נתן לי פעם, זה היה לפני שנים, כאשר נשים עוד נאלצו ללבוש מחכים, ועל המדינה הזו שלט מלך נאה, אך אני מניחה שהתקופה לא חשובה, אלא רק העובדה שהייתי חשובה מספיק בשביל שהוא יעשה דבר כזה, בשביל שהוא ישקיע זמן ומחשבה במתנה עבורי, גורמת לי לתהות מה קרה לנו, למה התרחקנו עם השנים.
"מה אתה עושה פה?" אני שואלת פעם נוספת, בעיקר משום שהוא לא ענה על השאלה שלי בפעם הראשונה.
הוא לוקח לגימה מהקפה ומתנהג כאילו הוא לא שמע את שאלתי, אני לא יודעת מה הסיבה, אך אני יודעת שזה לא יכול להיות טוב.
"אדם?" אני שואלת, תופסת את ידיו שנייה לפני שהוא לוקח לגימה נוספת שתעקב את התשובה.
"שמעתי שאת עומדת להשתחרר מההסכם שלך עם לוציפר," הוא אומר, אך לא מוכן לפגוש את מבטי, ולכן ידעתי שיש עוד."ובאתי לבקש ממך לא לעשות זאת." הוא מוסיף לאחר שתיקה קצרה, ואני לא יודעת כיצד להגיב לדבריו.
הוא יודע שזה חשוב לי, שאני צריכה את החופש שלי בחזרה, שבפעם הראשונה זה שנים, אני רוצה לדעת שאין אף אחד שיוכל לגרום לי לעשות משהו מלבדי, רציתי לדעת שכל ההחלטות שלי הן שלי ושלי בלבד, איך הוא מעז לבוא לפה ולבקש ממני דבר בסגנון.
"למה?" אני שואלת, וקולי רועד, למרות שאני יודעת שרוב הסיכויים הם שאני אמשיך עם התוכנית שלי, אלא אם יש לו סיבה יותר ממצויינת לכך שאני צריכה להפסיק, ואנ ידי בטוחה שאין דבר שיעצור אותי.
"בגלל שאם את תשתחררי מההסכם שלכם את תמותי." אני מתחילה לצחוק, אך ברגע שאני רואה את מבטו, אני מבינה שהוא רציני לחלוטין.
"את תמשיכי להתעלף כמו שקרה היום," הוא אומר לאחר רגע, ולוקח את הספל בחזרה אל ידיו, אך הפעם הוא לא לוגם ממנו, הוא פשוט מביט בו, כנראה מפחד לפגוש את מבטי."עד שיום אחד את פשוט לא תתעוררי." הוא מוסיף, ולאחר רגע קם ממקומו בשביל לחבק אותי, אני מניחה שהיה ניתן ממש לראות את החלומות שלי מתנפצים עם כל מילה שלו.
מעולם לא רציתי הרבה, אבל מתברר שאפילו את המעט שרציתי אני לא אוכל לקבל.
היו לי חלומות די פשוטים, דבר שכל אדם ירצה, בית יפה עם גינה או אולי אפילו דירה בעיר קטנה, אך בעיקר, רציתי מישהו שיאהב אותי ואוכל להזדקן איתו, אך זה לעולם לא יקרה, משום שכל עוד אני תחת חסותו של לוציפר, אני לעולם לא אוכל להזדקן וללא חסותו של השטן אני אמות הרבה לפני שאמצא מישהו שיאהב אותי.
"מלאך המוות לא היה שם בשבילו, נכון?" אני שואלת את אדם, ואם לומר את האמת, לא היה לי אכפת אם הוא ידע את התשובה או לא, בגלל שאני ידעתי, אני ידעתי שהוא היה שם בשבילי, ואני רציתי לצרוח על עצמי בגלל שלא הבנתי זאת קודם, הרי לא הרגשתי אותו לפני כן, ואם הוא היה שם בשבילו הייתי מרגישה אותו מהרגע הראשון, אך הוא הופיע רק כאשר התקרבתי אל המטרה שלי, כאשר כל מה שהייתי צריכה היה לפתוח את פי ולשאול את השאלה שעמדה על לשוני, כאשר כל שעמד ביני לבין שיחרורי המיוחל היו מספר דקות.
אך במקום זאת בחרתי לסגור את פי ולדחות את שיחרורי לרגע אחר, העדפתי לדבר עם לוציפר על המלאך במקום לזכות לחופש, אלוהים, הייתי כל-כך מטומטמת, חשבתי שיש לי כל-כך הרבה זמן.
"הוא חיכה לך." הוא הודה בסופו של דבר, וכל שיכולתי לעשות היה לצחוק, הייתי צריכה לדעת שזה יקרה, עולם הרי כבר הפך אותי לבדיחה יותר מפעם אחת, אז למה חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת?
אני יכולה להרגיש כיצד אני נופלת אל הרצפה, דבר אשר גורם לאדם לשחרר אותי מחיבוקו, אך רק לרגע עד שהוא מתיישב על הרצפה לידי ומושך אותי בחזרה אל חיבוקו המנחם.
"אני צריכה ללכת להגיד לו שהוא ניצח, נכון?" אני שואלת, ומניחה את ראשי על כתפו, אני לא חושבת שהבנתי את זה עד עכשיו, אבל באמת שהתגעגעתי אליו, הרבה יותר ממה שחשבתי שאפשר להתגעגע למישהו, אבל מצד שני, עם היסטוריה כמו שלנו, ברור שהוא יהיה הרבה יותר חשוב עבורי מסתם מישהו.
אני לא יכולה שלא לחשוב על כל מה שעברו ביחד, על כל אותם דברים מסוכנים שהיו אמורים להרוג אותי אבל הם לא עשו זאת, על כל אותם פעמים בהם הוא הציל אותי ממוות והייתי אסירת תודה לו על כך, אך אני לא בטוחה אם אני עדיין אסירת תודה לו, אני לא בטוחה אם רציתי לדעת שזה עומד להרוג אותי, אני חושבת שהייתי מעדיפה להישאר באפלה ולמות מאושרת.
אני יודעת שאני עדיין יכולה לעשות את זה, שאני עדיין יכולה להמשיך עם התוכנית שלי, אך זו תהיה התאבדות, ואני נשבעתי כבר לפני זמן רב שאני לא אעשה דבר בסגנון.
"אני חושב שהוא כבר יודע את זה." הוא אומר ומהדבק את חיבוקו סביבי, כאילו הוא פוחד שאם הוא ישחרר את אחיזתו בי, אני אתפרק לחתיכות, אך אולי הוא צודק,הרי כל העתיד שלי התפרק בשיחה הקצרה הזו, אז מה מונע ממני לעשות את אותו הדבר?