אני ולונה: פרק 13

הרגע בו היא נפלה לא הפסיק לעבור מול עיני, שנייה אחת היא לגמרי בסדר, היא מחייכת למעבירה את קערות הפופקורן וברגע הבא היא על הרצפה ונראה כאילו היא מכחילה מרגע לרגע.
אני רוצה לרוץ אליה ולחבק אותה בזרועותיי, אך נראה שאני לא יכול לזוז, אני פשוט יושב על הכיסא ומביט כיצד אדם לוקח אותה בזרועותיו.
"תנשמי," הוא אומר לה, ואני שונא אותו על כך שהוא עשה את כל מה שאני לא יכולתי לעשות."לעזאזל, פשוט תנשמי כבר."הוא מניח אותה בחזרה על הרצפה לפתע ובוחן את הדופק שלה, כאילו הוא נזכר לפתע מה הדבר הנכון לעשות.
בסופו של דבר הצלחתי לצאת מההלם, לפחות למספיק זמן בשביל לנסות להיתקשר ולהזמין אמבולנס, אך משום מה הטלפון שלי לא עובד, ואני מוצא את עצמי זורק אותו על הרצפה ברגע של תסכול.
נראה שצליל הטלפון המתנפץ העיר גם את סאם ומלודי לפעול, משום שגם הם ניסו להתקשר, אך איש מהם לא הצליח, ההבדל היחיד בינינו הוא שהם הצליחו לשמור על קור רוח מסויים.
אפשר להרגיש את המתח באוויר בזמן שאדם מנסה להחיות את לונה, את התקווה השברירית שנוצרת, תקווה אשר תתרסק בקרוב אם היא לא תנשום בקרוב.
רגע אחד לפני שאנחנו מוותרים על הסיכוי שהיא תנשום שב, אדם מחליט לנסות משהו, הוא מוריד את מעיל העור שלה, ומנסה שוב.
הרגע בו היא לוקחת את שאיפת האוויר הראשונה שלה, כואבת, אך לא רק בגלל שהשאיפה עצמה נשמעת כמו יבבת כאב, אלא גם בגלל הדרך בה היא מביטה בו שנייה לפני שהוא מוחץ אותה בחיבוקו והלב שלי נקמץ כשהוא מבין שאין לי באמת סיכוי איתה.
אני רוצה להתסובב ולצאת מהחדר הזה, אבל אז משהו תופס את עיני, אני לא יודע איך שמתי לב לזה, אבל יש להם את אותו הקעקוע.
זה היה מין דרקון מכאני, צבעו נע בין גוונים שונים של חום וזהב ואפילו מעט שחור, כנפיו היו פרושות במלואן ועיניו האדומות נראו כמעט בחיים.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת, ולמרות שאני יודע שאני לא אמור להקשיב לשיחה שלהם, אבל אני לא יכול לגרום לעצמי לצאת מתווח השמיעה.
"אנחנו ננסה למצוא קליטה בחוץ." מלודי אומרת לפתע, וסאם מושך אותי מהחדר, אך לא נראה שהם שמים לב לזה, הם עסוקים יותר מידי בשיחה הקטנה וחמודה שלהם.
"מאיפה הוא הגיע?" אני ממלמל לעצמי, לפי יומיים, כל תשומת הלב שלה הייתה נתונה לי, אך עכשיו כשהוא הופיע אין לי באמת סיכוי איתה, אני לעולם לא אוכל להילחם במישהו שמביט בה כך, כאילו היא כל עולמו.
למרות העובדה שהיא נמצאת בחדר הסמוך מחובקת עם בחור אחר, אני לא יכולתי לגרש את דמותה ממוחי, אך לא את זו בה היא שוכבת חסרת חיים על הרצפה, אלא את הרגע הראשון בו ראיתי אותה.
זה היה בשנה שעברה, זה היה היום הראשון שלה בעיר הזו, ומהרגע הראשון בו רגלה דרכה באדמת בית הספר היה ברור לכל שהיא שונה מאיתנו, רבים מאיתנו מעולם לא יצאו מהמדינה הזאת בכלל, אבל מהרגע שהיא נכנסה בשער, היה ברור שהיא יותר טובה מכולנו, היא הייתה אקזוטית וזה גרם לרבים לרצות להיות לצידה, אני מניח שגם אני הייתי אחד מהם.
היא לבשה מכנסיי ג'ינס משופשפים ואת מעיל העור הרופט שלה, ולמרות שרוב אנשי המקצוע יאמרו לכם שנערה זרה בבית ספר בו כולם מכירים זה את זה, זה מתכון לאסון, היא גרמה לזה להיות אחרת, היא גרמה לכולם לחבב אותה מהרגע הראשון.
"אני כל-כך מצטער."סאם אמר כאשר יצאנו מהבית והניח יד מנחמת על כתפי, אני מרים את מבטי אליו ופורץ בצחוק.
"זאת לא אשמתך," אני אומר בסופו של דבר כאשר הצחוק שלי נרגע מעט."אם צריך להאשים מישהו בכאב שלי, אז זה אותי." אני מוסיף בסופו של דבר, ובוהה בשלג היורד, לעזאזל אני לעולם לא אוכל להביט בשלג בלי לחשוב עליה.
"למה?" מלודי שואלת ואני נזכר לפתע שאני לא לבד, שיש סביבי אנשים ולכן אסור לי להפליג עם המחשבות שלי.
"בגלל שהייתי צריך לדעת שלנערה כמוה יהיה מישהו אחר." אני אומר, ויודע שזה לא מה שרציתי למור, דברי הציגו אותה באור בוגדני, אך הייתי פגוע ולא ראיתי סיבה לתקן את דברי.
"אני לא חושב שהוא היה אמור להיות שם, היא נראתה מופתעת כאשר היא נכנסה אל החדר ומצא אותו יושב שם." סאם אומר, ואני מופתע מכך שהוא מגן עליה, אני מניח שחשבתי שהוא יהיה לצידי, אך כנראה שהיא הצליחה להשאיר עליו רושם אחר, והוא לא היה מוכן להשתיק את האמת בשביל לגרום לי להרגיש טוב יותר.
"אולי." אני אומר ומתחיל לרדת במדרגות, רוצה להתרחק מכל זה, רוצה להתרחק ממנה.
אני יודע שאני אמור לדאוג לשלומה, אך היא נראית בסדר גמור כאשר עזבנו, היא נראית בטוחה בין זרועותיו של אדם.