אני ולונה: פרק תשיעי

ידיה נמצאת בשערי ואני חייב לומר לכם שזה כמעט כמו שדמיינתי את זה, רק שזה שונה לחלוטין.
"אני לא מאמינה שבאמת הסכמת לזה." היא אומרת וממשיכה לעסות את הצבע אל תוך השיער שלי, היה משהו מוזר בסצינה הזו, היא הייתה תמימה באופן נוראי איך ברגע שאני עוצם את עיני, הסצינה הזו אפילו לא מתקיימת.
ברגע שאני עוצם את עיני, כל שיש הוא הפנטזיה, ותאמינו לי, לא אחת מהסוג שאפשר לדבר עליה בקול רם.
"גם אני לא מאמין." אני אומר לה בסופו של דבר והיא צוחקת, יש לה צחוק יפה, מהסוג המתגלגל שגורם לך לרצות להצטרף.
והחיוך הזה, אני כמעט מוכן להישבע שהוא זהה בכל התמונות ההן, אך רק כמעט, הרי לכל כל הרבה נשים שונות לא יכול להיות אותו החיוך.
זאת אומרת, ממבט ראשון הנערות בתמונות כמעט זהות, אך לא בדיוק, הפנים לא תמיד מתאימות, והצבעים גם הם לא אותו הדבר, השיער בגוון לא נכון, והעיניים לרוב כהות מכדי להיות עיניה של לונה, חוץ מזה, רוב התמונות הן לא מהתקופה הזו, הן מלפני שלושים, חמישים יש כאלו מלפני מאה שנים, זאת לא יכולה להיות היא.
"אבל מצד שני, זה לא כאילו הייתה לי הרבה ברירה." אני מוסיף בזמן שהיא מכסה את שיערי ומדליקה את הטיימר, זו לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה היום, ונראה שבכל פעם שידיה עוזבות את עורי אני קשה לי יותר למצוא את השליטה לא לשלוח יד ולעצור אותה, לגרום לה להישאר קרובה.
"אני מניחה שאני צריכה להודות לשלג הפתאומי, נכון?" היא צוחקת קלות כאשר היא אומרת את המשפט הזה ואני חייב להודות שזה חילץ ממני חיוך.
"אני לא מופתע,"אני אומר, מנסה למצוא על מה לדב איתה, פעם זה היה כל-כך קל, אך נארה שאני לא יודע על מה לדבר איתה היום."תמיד קר בקרבתך." זו הייתה אמורה להיות בדיחה, אך נראה שזה לא הצחיק אותה בכלל, משום שהחיוך קפא על שפתיה וכל סימן לשמחה התנדף מעיניה.
"אני כל-כך מצטער." אני אומר ברגע שאני מבין שזה בהחלט לא היה הדבר הנכון לומר, אך כבר היה מאוחר מידי.
"רוצה לשחק קפלים בזמן שאנחנו מחכים שהצבע יתפוס?" היא אומרת בסופו של דבר, אך אני עדיין יכול לראות שהיא רחוקה מלקבל את ההתנצלות שלי, משום שחיוכה הופך להיות אפילו יותר מתוח.
חבילת הקלפים מופיעה בזריזות בידה, ואני לא יכול שלא להאנח זה הדבר היחיד שעשינו בשעות האחרונות, זה ולהתעלל בשיער שלי.
היא כיסתה את המראה היחידה ולא נתנה לי להציץ בשיער שלי אפילו פעם אחת באמירה שהוא עדיין לא מוכן, כמובן שעניתי לה שהשיער שלי הוא לא יצירת אומנות, אך כל שהיא עשתה היה לצחוק ולומר שלי שבנתיים אני צודק, אך ברגע שהיא תסיים איתי, אני אהיה אחת מיצירות האומנות היפות בעולם.
"אני חושבת שאתה מוכן." היא אומרת בסופו של דבר, והשתיקה הנוראית סוף-סוף נשברת, לרגע פחדתי שהיא תמשך לנצח.
"קדימה, אתה תראה ממש חתיך," היא אומרת והפעם החיוך על פניה קטן אך אמיתי יותר."זאת אומרת אם נספיק להוריד את הצבע לפני שיתחיל לנשור לך השיער." היא מוסיפה ומתחילה ללכת אל עבר חדר האמבטיה, כנראה שהמחשבה עליי קירח עודדה אותה מעט.
חדר האמבטיה היה סטנדרטי, לא גדול או מפואר יותר מכל חדר אבטיה אחר שראיתם בחייכם, דבר אשר נראה מוזר בעיני, בגלל שכל הבית הזה נראה כמו ארמון.
בזמן שהיא שוטפת את הצבע משיערי, אני מנסה לחשוב על משהו לומר, משהו שלא יעליב אותה הפעם.
"את יכולה לפחות לרמוז לי באיזה צבע אני אצא?" אני שואל בסופו של דבר, אך במקום לענות לי, היא פשוט מייבשת את שיערי ומורידה את הכיסוי מהמראה.
השיער שלי היה לבן, ואני לא מדבר על גוון מאוד בהיר של בלונד או דבר מה בסגנון, הוא היה פשוט לבן.
"חבל שצבעת את השיער," אני אומר בזמן שאני מנסה להתרגל לגוון החדש, יודע שסאם לא יפסיק לצחוק עליי מחר."היינו יכולים להיות מתואמים." היא צוחקת למשע דבריי וכאשר אני מסתובב אליה, אני מופע לגלות כמה קרובה היא אליי, ובלי לחשוב על זה אפילו אני מתכופף לנשק אתה.
ברגע ששפתינו נפגשו, ידעתי שאעדיף למות מאשר לא לנשק אותה שוב לעולם, שפתיי היו חמות כנגד שפתיה, אך שפתיה לא היו קפואות ולמרבה המזל, היא נישקה אותי בחזרה.
לא עובר זמן רב עד שידי מוצאות את מקומן על מותניה, וידיה נמצאות בשיערי ברטוב, אני מושך אותה קרוב יותר אליי, אך אפילו כאשר גופינו צמודים זה וזה, אנחנו עדיין לא קרובים מספיק.
אני לא בטוח למה נישקתי אותה, אני מניח שהחור השחור בתוכי היה רעב, מה שלא ידעתי אז, היה שהחור השחור שלה, היה הרבה יותר גדול משלי.