אני ולונה: פרק שמיני

אני יודעת שלא הייתי צריכה לשחק עם הרגשות שלו, שזה לא היה נחמד מצידי, אך לפעמים פשוט שכחתי שאין לנו סיכוי באמת, שיום אחד, הגורל יפריד בינינו וכל אחד מאיתנו יאלץ ללכת בדרך שונה.
אני מניחה שזו הסיבה העיקרית שלא הלכתי למקום הנוראי ההוא שנקרא בית ספר ושהתחמקתי ממנו כבר שבוע, בגלל שידעתי שככל שאקשר אליו פחות כך יהיה לי קל יותר לעשות את מה שאני צריכה לעשות.
אני התחלתי לארוז דברים, החלטתי שהשבוע אני אסיים עם כל זה ואז אוכל להמשיך הלאה, מי יודע לאין.
פעמון הדלת צלצל ופניתי לפתוח אותו בלי לחשוב בכלל, זו בטח רק השכנה שחסר לה סוכר שוב או אחת מהנערות המצחקקות תמידית שנדבקה אליי לאחרונה, זאת אומרת, הן נחמדות ולכל אחת מהן יש את הדבר המייחד אותה, אך משהו בהן פשוט מעצבן אותי, אני לא בטוחה אם זו הצחקוק שלהן או הדרך בה הן מנסות להרשים אותי.
אני מניחה שאני משהו שהן לא רואות הרבה פה, מישהי שכביכול בטוחה לגמרי בעצמה, לא מפחדת להיות לרגע אחד היא אפילו אם אנשים לא יאהבו אותה, אני מניחה שהן נמשכו לביטחון שלי כמו אנשים טובעים המחפשים אוויר.
אני פותחת את הדלת וחייבת להודות שלא ציפיתי לראות אותו פה, לעזאזל אפילו לרגע אחד לא ניחשתי שהוא עשוי להגיע לפה.
"היי." הוא הוא אומר ונשען על מעקה הדלת, הוא נראה נבוך להיות פה, כאילו הוא לא בטוח למה הוא פה, לרגע אני חוששת שלוציפר ארגן את זה, שזו הייתה דרכו לזרז אותי, אך אחרי עוד מבט אליו ידעתי שהוא הגיע לפה מרצונו החופשי.
"היי." אני אומרת ולמרות שאני רוצה להאנח אני רק מחייכת קלות."אתה רוצה להיכנס?" אני מנסה להיזכר אם אני לבושה כמו שצריך, האם השרוולים מסתירים את כל סודותיי, או שעליי עליי ללבוש משהו נוסף לפני שאני מכניסה אותו פנימה, אך מהר מאוד נזכרתי כי לחולצתי היו שרוולים ארוכים, אך לרוע מזלי, שכחתי שחולצתי הייתה בעלת גב פתוח, וכאשר את גבי אליו הוא ראה את הצלקות שעל עורי.
"מישהו לקח את כנפייך, מלאך?" הוא שואל לפתע, ואני חייבת להודות שאני לא הבנתי על מה הוא דיבר עד שהרגשתי את אצבעותיו מטיילות על הצלקות שלי, בוחנות כל אחת מהן כאלו היא הדבר הכי חשוב בחיים, רק אז הבנתי כי גבי היה חשוף והוא יכול לראות את כל הצלקות שלי, את החתכים, את הכל.
אני יודעת שדבריו לא נאמרו בניסיון להיות רומנטי או דבר מה בסגנון, זו הייתה פשוט דרכו להתמודד עם המצב, עם העובדה שאני לא מושלמת כפי שהוא חשוב שאני, שאני שבורה יותר ממה שנראה על פני השטח.
"לא," משום מה אני לא יכולה להביא את עצמי להצטרף לבדיחתו."מישהו תלש אותן." לרגע אחד, אני רוצה להסתובב ולהביט בעיניו, לדעת מה הוא חושב על זה, אך לא היה לי כוח לזה, לא רציתי לתת לו לנבור בעברי.
"את יודעת, כאשר צלצלתי מקודם בפעמון, לא ציפיתי שמישהו באמת יפתח לי את הדלת," הוא אומר ומצחקק בקול חלוש, מנסה להסיט את השיחה לכיוון אחר."את מבינה, אני כבר עובר ליד הבית הזה שנים, ותמיד הייתי בטוח שהוא נטוש." הוא מעביר את ידו על אחד הקירות, כנראה מצפה ממנו להתפורר למגעו.
קניתי את הבית לפני שנים, כאשר לוציפר החליט לראשונה לעבור לאזור זה של העולם ולמרות שהוא נראה לא מרשים במיוחד מבחוץ, פנים הבית נראה טוב יותר מרוב הארמונות הקיימים.
"הוא שייך למשפחה שלי כבר שנים," אני אומרת ותוהה לאין אנחנו אמורים להמשיך מכאן."יש תקופות שאנחנו פשוט שוכחים ממנו." אני מוסיפה ושולחת לעברו חיוך.
אנחנו מגיעים בסופו של דבר אל הסלון, זה לא היה המקום הראשון שהייתי לוקחת אותו אליו, איך זה מרכז הבית אין ממש דרך להעקוף אותו.
אנחנו פששוט עומדים שם במשך זמן מה, בפתח הסלון, איש מאיתנו לא אומר יותר מידי, הוא בוהה בקירות הסלון ואני בוהה בו.
"וואו." הוא אומר בסופו של דבר ונעמד באמצע הסלון, נראה שהוא לא יודע בדיוק לאין להסתכל, הסלון כולו מלא בתמונות, כל אחת מיוחדת בדרך שלה, בכל אחת מהן יש מקום שונה או אדם מיוחד אשר אני פוחדת לשכוח.
ולא רק הקירות מלאות בתמונות, יש מספר מוביילים התלויים מהתקרה וכמה אלבומים הזרוקים ליד הספה, אני מניחה שזה משהו שאיש מעולם לא ידע עליי, משהו שאיש מעולם לא טרח ללמוד, לפחות עד שג'יימ מצא את עצמו על סף דלתי היום, איש מעולם לא טרח ללמוד עד כמה סנטימנטלית אני באמת.
כאילו ברור, כולם מתגעגעים למקומות ואנשים, אך החדר הזה מוכיח שאני לא מתגעגעת כמו כולם, אני כמהה למקומות ההם, אני משתוקקת לפגוש את האנשים ההם שוב, לפעמים אני לא באמת מאמינה שהם לא קיימים יותר, האנשים המדהימים ההם, המקומות הנפלאים ההם, קשה לי לזכור שכולם כבר נעלמו, נשכחו.
"לא כל התצלומים שלי," אני משקרת, אך אני יודעת שהוא לא יאמין שכל הצילומים האלו שלי, בגלל שרובם הם מלפני מאה שנה, וחלקם אפילו פשוט רישומים בפחם מלפני עידנים."אתה יכול לראות את אימי על התמונה מולך, היא הייתה בערך בגילי אז."אני מוסיפה, אך האמת היא שהייתי מוכנה לעשות הכל בשביל שיהיה לי אפילו רישום של פניה, משום שכל שאני זוכרת ממנה, הן שפתיים לא שוות ועיניים אפרות כמו סערה.
"היא יפהפייה." הוא אומר בסופו של דבר, רגע לפנ ישהוא עובד לבחון את התמונות על הקיר הקרוב אליו.
"היא בהחלט הייתה." אני עונה לו ומתיישבת על הספה, מעדיפה לבחון אותו נכון לעכשיו מאשר את התמונות האלה, היה משהו בדרך בה הוא העביר את עצבעותיו עליהן, כעט כאילו הוא יכול לדמיין כמה יקרות ערך הן בשבילי.
"היא מתה?" הוא שואל בסופו של דבר, מנסה לגרום לי להמשיך לדבר מסיבה שאני לא מבינה, אולי הוא פשוט מרגיש לא בנוח.
"אולי," אני אומרת באנחה."קשה לעקוב אחרי קרובי משפחה," אני מוסיפה ולוקחת בעדינות את התמונה שהחזיק."במיוחד כאשר המשפחה הזו נהרסה לפני זמן רב כל-כך."