אני ולונה: פרק שלישי

היא הייתה אחת מאותם אנשים, אלו שחיוך אחד שלהם יכול להעיר את היום החשוך ביותר.
החיוך שלה הוא מה שגרם לה להיות יפה, בלעדיו היא הייתה כמעט ממוצעת להחריד, טוב, לא בדיוק ממוצעת להחריד, מישהי כמוה עולם לא תהיה אפילו קרובה לממוצעת מה שחשוב זה שלא היה אף אחד יותר יפה מלונה, במיוחד כאשר היא מחייכת.
מעולם לא ידעתי אם החיוך שלה אמיתי או שזה פשוט זיוף ששווה זהב, אבל תמיד האמנתי שהוא אמיתי, יודע שאיש לעולם לא ירצה לזייף חיוך חמוץ-מתוק שכזה, כל-כך יפהפייה, שהוא שובר לבבות.
אני יכול לצייר אותה בעיניים עצומות והתוצאה תהיה מדוייקת מאין כמוה, כמו זיוף יקר ערך לדבר מציאותי ולא ניתן להסגה, כל-כך קרוב לאמת שכמעט ולא אכפת לך להתפשר על הציורים, אני יודע משום שהבטתי בציורים שלי כבר ימים, לא יכול לצייר דבר מלבדה, לעזאזל, ברגע שאני עוצם את עיני אני לא רואה דבר מלבדה, החיוך שלה והעיניים ההן, מעולם לא ראיתי דבר כזה, הן נראות כמעט סגולות לפעמים, היה בה משהו חלומי, כמו פנטזיה נחמדה, מהסוג שלעולם לא מצפים למצוא מחוץ לחלומות, אך הינה היא עומדת ממש מולי.
"ציור נחמד." היא אומרת, ושיערה הבהיר נשפך על דפי, אני כמעט קופץ בהלם, אך עיניה תופסות אותי לא מוכן, ואני פשוט קופא.
"מי זו אמורה להיות?" היא שואלת, והסקרנות בעיניה מזכירה לי שהיא מצפה לתשובה, אני מביט בסרטוט הראשוני של פניה ולא בטוח ממש מה לומר.
"אני עדיין לא יודע," המילים יוצאות מפי בלי שהתכוונתי לומר אותן."אני לעולם לא יודע, לפעמים אפילו אחרי שאני מסיים לצייר אני לא בטוח של מי הפנים." אני עונה לה, זה היה נכון פעם, אך כרגע הפנים היחידות שאני יכול לצייר הן פניה, ואני שונא את זה, הרי למה שארצה לצייר נערה כמוה? נערה אשר פנתה אליי רק פעמיים בחייה, מישהי שמעולם לא הייתה מוכנה להכיר בקיומי אלא אם כן היא רצתה לצעוק עליי, אני תוהה למה היא שמה לב אליי עכשיו.
"את מבינה, לפעמים הפנים הן ממוצאות או חלקים שונים של אנשים רנדומליים." אני לא יודע למה אני מסביר לה את זה, אבל היה משהו בריכוז בו היא הביטה בי שגרם לי להמשיך לדבר.
"הו," היא אומרת קצרות ומתיישבת על ידי, רגליה משתלשלות מעל האדמה, ואני חייב להודות שיש משהו מקסים בלבושה משהו מיוחד בדרך בה היא מצליחה ללבוש מעיל עור ביחד עם שמלה קיצית שגורם לי לרצות לצייר אותה, עם החיוך הביישני שלה, והשיער המבולגן, היה בה משהו כרגע שנראה מעט מעורער כמעט מבוהל, כל-כל שונה מהנערה שתמיד ראיתי מהצד, זו עם הביטחון העצמי שגורם לך לפקפק בעצמך בלי שהיא תאמר מילה, ושפת הגוף שלה אומרת שהיא צרה צרורה."אתה חושב שאולי תוכל לצייר אותי פעם?" היא שואלת, ואני חייב להודות שאני מופתע שהיא רוצה לבלות זמן בחברתי, אך אולי ככה היא באמת, זאת אומרת מעולם לא ראיתי אותה בלי עדת המעריצות שלה, אז אין לדעת מה האופי האמיתי שלה, איך היא תתנהג בלי כל הלחץ ההוא להיות מושלמת, אולי היא בדיוק כמוני מתחת למסיכה ההיא שלה, קצת ביישנית, מעט מבולבלת, אך בעיקר אנושית, דבר אשר חשבתי שהיא לא יכולה להיות, אני לא בטוח למה, אולי היא הייתה קצת מושלמת מידי בשביל זה.
"מה דעתך על קרח?" אני שואל ומביט בה, היה בה משהו קר, לא בהבעת פניה אלא בסביבתה, נראה שברגע שהיא נמצאת בקרבתי הטמפרטורות צונחות."אולי שלג?" אני מוסיף ומוצא את אצבעי משחקת עם קווצת שיער חיברת, השיער שלה היה מוזר, כל-כך בלונדיני שהוא כמעט היה אפור, או שאולי הוא דווקא היה לבן, אני לא בטוח.
"למה?" היא שואלת ואני כמעט מוכן להישבע שאזהרה מצלצלת בקולה, אני מביט בה שנית והיא כבר לא נראית מבוהלת ואפילו לא קרוב למבולבלת, היא נראית כמעט מסוכנת, דבר אשר כמעט ולא הפתיע אותי.
"אולי את צודקת," אני אומר ושולח מבט נוסף אליה."אולי מה שאת צריכה זה מעט אש."