אני ולונה: פרק עשירי

אני עדיין יכולה לזכור את הנשיקה שלנו, את הדרך בה שיערו הרגיש תחת ידי, את הרגע בו פשוט נתתי לעצמי לטבוע בנשיקה שלו, אני גם זוכרת את הרגע בו הכל נהרס.
"את לא יכולה להיכנס לשם!" אחד השדים צורח, אך אני לא עוצרת, אני ממשיכה קדימה, יודעת שהפעם אני לא אקשיב לחוקים המגוחכים של המקום הזה.
אני עוברת על פני אותם מסדרונות אשר עברתי על פניהם כבר אלפי פעמים בעבר, ולא עוצרת אפילו לרגע לתהות אם אני הולכת בכיוון הנכון, אני יודעת שלא חשוב כמה המקום הזה נראה גדול, כל הדרכים מובילות לאותו חדר, אל אולמו של לוציפר.
הרגישתי כאילו הקירות מתחילים לסגור עליי, אך לא עצרתי לרגע, המשכתי ללכת על פניי תמונות מלפני עידנים ושדים מתלחששים, הכעס שלי גרם לי להמשיך הלאה, עד שלבסוף הגעתי אל הדלתות.
"אתה ידעת." אמרתי, ברגע שפתחתי את הדלתות, הוא לא אומר דבר בהתחלה פשוט מחייך אליי, חושב איזו תגובה תעצבן אותי יותר, איזו תגובה תגרום לי לצעוק עליו.
"ידעתי מה?" הוא שואל בתמימות בזמן שנעמד והולך אל כיווני, אני לא זזה ממקומי בזמן שהוא שולח יד ומזיז קווצת שיער סוררת, ידעתי שהוא עושה את זה בשביל להגביר את כעסי, הוא אוהב את הרגעים בהם אני מאבדת את קור רוחי בסביבתו, הוא מוצא זאת משעשע.
"ידעת שהוא עומד למות," אני אומרת ומפנה את גבי אליו ומנסה להשיב לעצמי חלק מקור רוחי."בגלל זה רצית להפסיק את העסקה שלנו," אני מוסיפה, עדיין לא לגמרי מאמינה שזה באמת קורה, שהמילים באמת יוצאות ממני."אתה ידעת שאין לו עוד חמישים או שישים שנה," הוא לא אומר דבר, רק עומד שם ומביט בי, אני יכולה לרגיש את מבטו ננעץ בעורפי."ידעת שיש לו פחות משנה."ברגע שהמילים עוזבות את פי, הכל הופך להיות כל-כך אמיתי, ואני לא רואה סיבה לכעוס עוד, אין דבר שאני יכולה לעשות בשבילו, שום דבר חוץ מאשר להציעה לו את העסקה.
"אז ראית אותם?" הוא שואל בתגובה, קולו שמח כמו קולו של ילד בבוקר חג המולד, כאשר הוא רואה כמה מתנות חדשות קיבל."את מי מהם ראית?" השאלה שלו תופסת אותי לרגע לא מוכנה, כאשר אני מבינה שהוא חיכה לזה כבר זמן מה, לפעם הראשונה בה ארגיש את אחד המלאכים, והוא הצליח, אפילו אם זה רק היה חסר חשיבות.
מעולם לא ראיתי סיבה לפתוח את עצמי אל נוכחותם של המלאכים, היה לי מספיק ממלאך מסויים לשעבר, ולא ראיתי שום סיבה לתת למלאכים נוספים להיכנס אל חיי, במיוחד לא כאשר הם היו מסובכים מספיק גם ככה.
"לא מישהו חשוב מספיק בשביל לזכור את שמו." אני עונה לו, ואני רואה את האכזבה על פניו, הוא כנראה ציפה שמישהו חשוב ידאג למותו של הנער, משום מה, הוא האמין שהנער ההוא חשוב מספיק בשביל שמישהו מחייו הקודמים ישגיח על מותו.
כאשר ראיתי את המבט הריק על פניו, כמעט והתפתתי לנחם אותו, אך אני לא הייתי אדם טוב עד כדי כך, מעולם לא הייתי עושה דבר כזו, לא עבור מישהו כמוהו.
"בגלל זה בחרת אותו, נכון?" אני שואלת, עייפה לפתע, לא בגלל סיבה מסויימת אלא פשוט בגלל שאני כבר לא בטוחה מה אני אמורה להרגיש."בגלל שידעת שהוא אבוד." המילים נשמעות כל-כך סופניות מפי, אך אני חושבת שאין דרך אחרות לומר את המשפט ההוא.
הוא מביט בי ונאנח, לא יודע מה הוא יכול לומר להגנתו אז במקום זה הוא תופס קווצת שיער נוספת שלי.
"אני אוהב את השיער שלך ככה," הוא אומר, אך מסרב לפגוש במבטי."אהבתי אותך יותר כבלונדינית, אך הגוון הזה עושה איתך יותר צדק." הוא אומר ומשחרר את קווצת השיער, אשר גוונה כבר לא היה ורוד כשל מסטיק, אלא הייתה צבע שנע בין גוון של אפרסק לגוון ורוד כולשהו.
"ברור שאהבת אותי בלונדינית," אני אומרת וצוחקת קלות."אחרת לא היית יוצר אותי כזו."אני מוסיפה, והולכת אל עבר אחד החלונות, זה מוזר אני יודעת, תמיד חושבים שהשטן גר אי-שם מתחת לאדמה, כאשר האמת היא, שהאולם כולו מלא בחלונות אשר אור שמש בוקע מהם וריח הים מורגש דרכם היטב.
אני לא יכולה שלא לראות לרגע את הפנים הישנות שלי בהשתקפות החלון, את העור השזוף והעיניים הגדולות אשר היו כל-כך כהות שלהביט לתוכן היה כמו ליפול אל תוך בור ללא תחתית.
השתיקה שעמדה בינינו ומילאה את החדר גרמה לי להסתובב לעברו בסופו של דבר, גרם לי לתהות מה הצליח להשתיק את השטן.
"אני חושב שאני אוהב אותך." הוא אומר כאשר מבטי פוגש במבטו, ולמרות שהוא מחכה לתגובתי, אני נשארת רגוע. נכון, הוא היה יפה תואר במידה כמעט כואבת ואני תמיד הייתי קצת נואשת כאשר הדבר נגע לדברים יפים, אך מה שהוא מעולם לא ידע, זה שלרוב יכולתי לראות דרכו, שיכולתי להבין מה הכוונה האמיתית שלו, וכרגע, כל שהוא רצה היה לגרום לי להישאר.
"אתה לא היית יודע מהי אהבה גם אם היא הייתה נושכת אותך בתחת." אני אומרת לו בזלזול,אך מהר מאוד מתחרטת על דבריי משום שהוא נראה כל-כך כן.
"אולי את צודקת," הוא אומר ומעביר יד בשערו."אולי אני באמת לא יודע מהי אהבה, אך תמיד חשבתי שהפירוש שלה הוא 'אל תשאירי אותי לבד'." הוא מוסיף ומביט בי, כאילו זה ישנה הכל, כאילו המשפט הזה יגרום לי להישאר אחרי שנים שאני מנסה לברוח.
"אולי אתה צודק," אני עונה לו באותו מפתח."אולי זה באמת הפירוש של זה, אבל אני חושבת שלפעמים צריך לתת לאנשים פשוט ללכת."נראה שהוא כמעט שוקל את דברי, לרגע אחד, אני חושבת שאולי הוא באמת עומד לוותר, אך מהר מאוד אני מגלה שאני טועה.
"בבקשה," אני ידועת שלא אוכל להענות בחיוב לבקשה שעומד לבוא, אך גם ידעתי שלא אוכל לדחות אותה בלב שלם."אל תשאירי אותי לבד."