אני ולונה: פרק חמישי

אני לא אוהב אותה, עדיין לא, אם כי אני לא יכול להגיד שאני לא אוהב אותה בהמשך.
היה משהו ברגע הראשון בו פגשתי אותה, משהו בדרך בה מבטינו נפגשו שהבטיח לי שזאת היא, זאת עומדת להיות לונה.
יש משהו מפחיד במחשבה שאני עשוי להתאהב בה, לא בגלל מי שהיא, זאת אומרת, היא נחמדה, יפה וחכמה בטירוף, היא הנערה הכי טובה שאני אוכל להתאהב בה מהבחינה הזאת, אבל אני מפחד שהיא תשבור לי את הלב.
מצד שני, אם היא תשבור את ליבי, לפחות אדע שזו הייתה אשמתי, שאני הייתי זה שהלך והתאהב בשוברת לבבות ולאחר מכן קיווה כי הוא יהיה מיוחד מספיק בשביל שהיא לא תשבור אתי ליבו.
"ג'יימס" קול קורה אחרי, אך מיותר לציין שהייתי כל-כך עסוק במחשבותיי שלא שמתי לב שמישהו קורה בשמי, לפחות לא עד שכמעט התחרשתי.
"אלוהים, למה את צורחת לי באוזן?" אני שואל ומשפשף את אוזני בהיסח דעת, מופתע מכך שלונה טרחה לא רק לרוץ אחרי אלא גם לזכור את שמי, הייתי די בטוח שהיא אפילו לא יודעת מה שמי, היא תמיד קראה לי 'היי אתה' או משהו בסגנון.
"בגלל שאתה מתעלם ממני." היא אומרת אבל במקום לענות לה, אני פשוט בוחן אותה, לא יכול לשכוח את הדרך בה מצאתי אותה אתמול.
אני חייב להודות שהיא בלבלה אותי, לא רק שהיא נראית מתה כאשר מצאתי אותה, היא הייתה כל-כך קרה ופחדתי שהיא לא נושמת,אך זה לא מה שבלבל אותי היא פשוט קמה כמעט מיד כאילו כלום לא קרה, ונפנפה אותי למרות שדאגתי לה.
"אני לא מתעלם ממך, פשוט הייתי שקוע במחשבות." אני אומר, ונכנס אל אחת הכיתות מקווה שאצליח לנפנף אותה כפי שהיא עשתה לי אתמול, דבר אשר אני לא אודה בו בקול לעולם אבל פגע בי.
היא נכנסת ובוגרת את הדלת אחרי, נראה שלא חשוב לה שיש לי שיעור עכשיו, או שהחברות שלה כנראה לא מבינות לאין היא נעלמה, נראה שדבר לא חשוב.
אני מתיישב על אחד השולחנות ומביט בה, לא בטוח מה אני עומד לענות לה אם היא תשאל משהו, אך נראה שהיא לא רוצה תשובות לדבר בגלל שהיא פשוט התיישבה על השולחן מולי והביטה בי.
היא הייתה כל-כך קרובה אליי לפתע, ולא יכולתי להוריד את עיני משפתיה, אשר היו אדומות כדובדבן נכון לכרגע ונראו רכות כל-כך.
הו, לעזאזל אני יודע שאני לא אמור לחשוב על זה, אך כל מה שרציתי לעשות עכשיו היה לעזוב הכל ופשוט לנשק אותה בנואשות, כאילו זו הפעם האחרונה שאזכה לעשות זאת, וכך כנראה באמת יהיה משום שהיא לא תרצה לראות אותי עוד לעולם אחרי זה.
וזה לא בגלל שאני לא יודע לנשק או משהו, אני פשוט מניח שהיא לא תאהב את העובדה שפשוט החלטתי לנשק אותה פתאום, בלי שום אזהרה או סיבה.
"על מה אתה חושב?" היא שואלת אותי, ראשה מופנה מעט הצידה וניתן היה לראות את הסקרנות בעיניה.
"על לנשק אותך." המילים יצאו מפי עוד לפני שהספקתי לחשוב על תשובה הגונה לשאלתה, וכל שיכולתי לעשות עכשיו, היה לקלקל את עצמי ולקוות שהיא לא שמעה אותי.
אני יודע שאני אמור לקוות שגם היא רוצה לנשק אותי, אבל היה ברור לי כבר מההתחלה, שזה לא יקרה, שהיא הרבה מעל הליגה שלי, וכנראה לא חושבת עליי יותר מאשר כעל די, אבל לעזאזל, אפילו אני לא יכול להתעלם ממנה, היא כל מה שאי-פעם רציתי להיות, ואני נמשך אליה כמו עש הנמשך למנורה שעוד תהרוג אותו.
"אתה לא רוצה לנשק אותי." היא אומרת בבטיחון מוזר, כאילו היא באמת יודעת על מה היא מדברת, כאילו היא באמת ובתמים מאמינה שאני לא רוצה לנשק אותה.
"איך את יודעת את זה?" אני שואל, יותר מתוך סקרנות מאשר רשעות, םשוט בשביל לדעת איך היא יכולה להיות כל-כך בטוחה בעצמה.
היא מביטה בי, עיניה הבהירות כאילו חופרות חורים בעורי, מחפשות דבר מה שאני לא מבין.
"אולי אני לא יודעת את זה," היא אומרת, וקמה ממקומה."אולי אני רק מנחשת." היא אומרת ושפתיה מרפרפות על לחיי, לא בצורה בה רציתי אך אני מניח שאני אצטרף להסתפק בזה.
היא מחייכת אליי קלות והולכת אל עבר הדלת, משאירה אותי לבד עם המחשבות, עם הזיכרון של שפתיה על לחי.