אני והחבר'ה-25

~דרק~
לירון גוררת אותי החוצה. זו הפעם הראשונה שאנחנו לבד, מאז… "דרק. אנחנו צריכים לדבר. זה לא יכול להמשיך ככה! אתה רוצה אותי או לא!" היא שואלת. חשבתי על זה, הרבה. אני חושב שאני מוכן לקשר. ואם אני לא אענה עכשיו לירון תיפגע יותר ממה שהיא תיפגע אם זה לא יסתדר בינינו. "כן." אני אומר בפשוטות "זה מה שחשבתי! אז למה אתה סתם משחק בי ו-" היא עוצרת ומביטה בי בפה פעור. "רגע מה?" היא שואלת "אמרתי שכן, אני כן רוצה שנהיה ביחד, ריציתי מההתחלה, רק רציתי לוודא שלא תפגעי, כי אני ממש ממש מחבב אותך" אני אומר בביטחון. היא מחייכת חיוך גדול וחם. "אני מניח שזה אומר שגם את רוצה שנהיה ביחד?" אני שואל בחיוך, היא מהנהנת. "אז אנחנו יכולים להתנשק עכשיו או משהו נכון?" היא שואלת בבישנות. אני מהנהן. ומחבק אותה. "אבל בואי נתחיל לאט, כל החיים שלנו מסובכים מספיק גם ככה" היא מהנהנת. באותו רגע כאילו כדי לאשר את דברי מגיע אס-אם-אס מסיימון
"דרק בוא דחוף! משהו ממש לא בסדר קורה כאן! מקס נעל את הדלת של החדר ואין לי מושג איפה אלכס. תביא את לירון." אני מראה את ההודעה ללירון היא מהנהנת ואנחנו מתחילים ללכת לכיוון בית החולים. מזל שהוא קרוב כל כך.

~סיימון~
אני הולך הלוך ושוב מול דלת החדר של מקס. הוא לא נותן לי להיכנס, אבל אלכס לא בפנים. חיפשתי אותה. והרבה, אבל אין לה שום זכר. דרק ולירון מגיעים בריצה. דרק ניגש מיד על הדלת ומציץ בחלון הקטנטן. "ניסיתי את זה. לא רואים כלום" אני אומר לו. "מקס תפתח את הדלת, זה אני!" הוא צועק. "כבר אמרתי לסיימון, אני בסדר גמור. תעזבו אותי כבר בשקט!" מקס צועק חזרה. הוא ממש לא נשמע בסדר. ,מקס אם אתה בסדר אז תיתן לי להיכנס!" הוא צועק חזרה. אני שומע את האנחה של מקס ואת קול גרירת הרגליים שהוא פותח את את הדלת, ונעמד מאחוריה. בכוונה מונע ממני ומלירון לראות את פניו. מיד אחרי שדרק נכנס הוא טורק את הדלת. אני ולירון מתיישבים על הספסל שבמרחק כמה מטרים מהדלת "טוב אנחנו צריכים לחפש את אלכס" היא אומרת "חיפשתי. היא כנראה מתחבאת איפושהו כי אני יודע שהיא לא יצאה מבית החולים." אני מוסיף "מעניין מה קרה" לירון מנסה להציץ לעבר הדלת כדי לראות אם היא נפתחת. "אין לי מושג. אבל משהו השאיר את שניהם במצב די גרוע" אני עונה לה וקם. "כדי שנתחיל לחפש" אני אומר לה ומושך גם אותה לעמידה. אני מתקדם לעבר הצד של בית החולים שלא חיפשתי בו לירון הולכת אחרי.

אחרי רבע שעה של חיפושים אני שומע קול חנוק וחלש. אבל אי אפשר לטעות. אלכס כאן איפושהו. והיא לא רוצה שנמצע אותה. אני מתחיל לרוץ לעבר מקור הקול. אלכס צריכה אותי. ואני לא מתכוון לאכזב אותה. עוד קול חנוק נשמע ממש מימני. אבל אין שם כלו חוץ מעגלת תרופות, ואז אני מבין. אני מרים את שולי בד שמכסה את העגלה ומוצא את אלכס מחניקה בכי. מיד היא מסתערת אלי בחיבוק, "סיימון אני כל כך כל כך מצטערת" היא אומרת בקול רועד, אני מחבק אותה חזק, אני רק רוצה שהיא תרגיש טוב יותר. אני רק רוצה שהיא תהיה שמחה. אני מריגש דמעה יחידה מרטיבה את חולצתי. היא מרפה את החיבוק ונסוגה מעט לאחור. היא מביטה בי בעיניים אדומות. "אני כל כך מצטערת" היא אומרת. "אל מה?" אני שואל בחשש. היא נושכת את שפתיה. "סיימון אני לא רציתי לפגוע בך" היא אומרת בקול רועד. אני אוחז בכתפיה, ומנסה להרגיע אותה "אלכס מה קרה?" הקול שלי משרה הרבה פחות ביטחון ממה שהתכוונתי. היא משפילה את מבטה. "אני נישקתי את מקס"