אני והחבר'ה-24
~מקס~
כולם כבר הלכו, רק אלכס נשארה. עברו כבר שלושה ימים… אני לא יכול להאשים אותם, אבל אני מניח שקיוויתי שהם יהיו יותר… יותר מה? אני חושב, יותר נאמנים? יותר מודאגים? אני נוזף בעצמי. ממש לא נתתי להם סיבה לעשות את זה… הייתי המניאק הכי גדול בעולם. כיסחתי לסיימון את הצורה כי לא יכולתי להתמודד אם הקנאה שלי ולבלוע אותה. צרחתי על לירון כי… כי… בלי סיבה בעצם, סתם הייתי עצבני! ובגלל מה? רגשות קיפוח? אלכס לא רוצה אותי, היא גם לעולם לא תרצה, היא אוהבת את סיימון… אני סתם גלגל שלישי. ובכל זאת היא יושבת בכיסא ליד המיטה שלי וישנה, שינה קלה. היא לא ישנה הרבה זמן, ואני נהנה לראות אותה ככה, היא לא עושה פרצופים, היא לא אומרת לי כל מיני דברים שנשמעים לה תמימם לגמרי, אבל בשבילי הם הדבר הכי כואב בעולם. היא שלווה לגמרי, העיניים שלה נפקחות לאט לאט במצמוץ ישנוני, אני מנתק את מבטי ממנה מיד, ומחליף אותו במבט מלגלג "בוקר טוב לך!" אני אומר בקול סרקסטי "חשבתי שאת תשני עד מחרתיים פנדה!" היא מחייכת חיוך קטן, "תראו מי שמדבר Monkey! אתה ישנת יומיים!" אני מרים גבה. "להתחש בעובדה שדרסו אתי נדמה לי שמגיעים לי רחמים" אני אומר בחיוך, היא מכווצת את גבותיה, "תגיד מה השעה עכשיו בכלל?" אני מביט בשעון שתלוי על הקיר "עשר וחצי" אני אומר, "עשר וחצי בלילה?! מקס נתת לי לישון ארבע שעות?!" היא נשמעת המומה, אני מושך בכתפי "כן. ניראית לי עייפה" אני אומר בפשטות. היא מושכת בכתפיה "נראה לי הוגן"
~אלכס~
אני מחייכת, "בפעם הבאה תעיר אותי יותר מוקדם monkey טוב?" אני אומרת, "נראה." שינינו צוחקים,
"אבל אני רצינית, אם משהו היה קורה? ואני הייתי ישנה?" הקול שלי נשמע יותר מודאג ממה שהתכוונתי שהוא ישמע. "ממתי את כזאת אחראית פנדה?" הוא שואל, אני אוהבת את הכינוי הזה, הוא טוען שהאף שלי קטן מדי וזה גורם לי להראות כמו פנדה, אני טוענת שהוא כל כך חסר טקט שזה מזכיר לי קוף "מאז שהחבר הכי טוב שלי נדרס" הוא מחייך, "אז אני מבין שהשתדרגתי?" הוא שואל. "רגע מה?" למה הוא התכוון? "שום דבר תעזבי את זה" אני ממשיכה הלאה בטח מין בדיחה, "טוב עכשיו שאנחנו לבד אני חושבת שיש לך כמה תשובות שאני צריכה" בהחלט יש לי הרבה שאלות אליו, "כמו מה" הוא שואל. "כמו למה היית מניאק?" אני עונה לו. הוא מחייך חיוך עצוב "זה הטבע שלי, חשבתי שכבר הבנת את זה פנדה." הקול שלו נשמע עצוב, זה כבר לא בדיחה אל חשבון עצמו, מקס נפתח בפני. אני מתיישת לידו על המיטה. "מקס אתה לא מניאק, אתה בחור טוב, נדיב ומצחיק" אני מנסה לעודד אותו. הוא מביט בי במבט מלא כאב. "ומי חושב ככה פנדה?" הוא שואל בקול רועד. כואב לי לראות אותו ככה, התרגלתי למקס התוסס ומלא החיים, עכשיו הוא נראה כאילו הוא מתנצל על זה שנולד בכלל. "אני חושבת ככה" אני אומרת בלחש, הוא רוחן קרוב אלי, ואז אנחנו מתנשקים. נשיקה מלאה תשוקה וכמיהה. ולרגע זה מרגיש כל כך נכון, עז שאני נזכרת בסיימון. אני הודפת אותו מעלי. מקס מבחין בהבעת פני, הוא מתקרב עוד פעם אני הודפת אותו, מבהירה שזה לא ימשיך. "מקס, אנחנו ידידים… אני אוהבת את סיימון! זה לא יקרה! זה לא בסדר!" אני אומרת בטון מזועזע. "זה הרגיש לך לא בסדר?" הוא שואל, מבט מתחנן אל פניו. "כן" אני משקרת "אני אם סיימון!" אני מחניקה בקושי את הדמעות. העיניים של מקס נוצצות. הוא מרכין את ראשו ואני רואה דמעות כהות מכתימות את השמיכה שלו. משהו אומר לי שלהישאר שם יהיה רעיון גרוע. אני קמה ומניחה את ידי על כתפו רק לרגע. הוא אוחז את ידי, מבקש ממני להישאר. אך אני מושכת אותה. משום מה אני זועמת, כל רגש אהדה שהיה לי כלפי מקס הוחלף בכעס. אני יוצאת מהחדר ולפני שאני סוגרת את הדלת מאחורי קול חלוש נשמע. "פנדה…" מקס אומר. אני מסתובבת אליו וסוקרת את פניו בכעס. "אל תקרא לי ככה. אל תקרא לי בכלל" אני אומרת בקרירות וטורקת את הדלת מאחורי. משאירה את הנשיקה ואת דמעות של מקס מאחור. אבל הקול שלו רודף אותי, שהוא אמר את המילה היחידה ההיא הוא נשמע כל כך שברירי. כמו כד זכוכית יפיפה שמחכה שמישהו ישבור אותו.
כד שאני שברתי
נער שאני ריסקתי
תגובות (1)
אויייי קטלנייי תמשיכי