אני והחבר'ה-23
~דרק~
אני מאושר עד הגג, נכון מקס עדיין פצוע, נכון לירון עדיין לא ממש מדברת איתי, אבל להתחשב בעובדה שמקס יודע את השם שלי…
ואלכס… אני אפילו לא אתחיל לדבר אל כמה אלכס מאושרת, איך לא כואבת לה הלחיים מרוב חיוכים? כבר אחת-עשרה בלילה. אבל אף אחד מאיתנו לא מתכוון ללכת לשום מקום, את האמת שאף אחד לא היה מאשים את לירון אם היא הייתה הולכת, היא מכירה אותנו פחות מחודש, וגם בחודש הזה היא ומקס לא ממש צברו חוויות על ימין ועל שמאל, אבל היא יושבת נטועה במקומה שכולנו מעלים זיכרונות ומדברים אל כל נושע מעניין וגם על נושאים שלא, וויכוח סוער פורץ על מה הוא כלי תחבורה יותר שימושי, מכונית או אופנוע, כמובן שכרגיל מקס בצד של האופנוע, להתחשב בעובדה שמכונית בדיוק דרסה אותו לא קשה להבין למה, לירון לא מביעה דעה, היא פשוט יושבת שם וחושבת, מי יודע על מה, אולי על מקס, אולי עלי, אולי על משהו שבחיים לא שמעתי אליו. לעזאזל היא יפה! עם השיער הארוך והחלק…. והעניים האלה-
"הי דרק! תגיד לו שיש לך הרבה יותר סיכוי לההירג בתאונת אופנוע מאשר בתאונת מכונית!" אלכס צועקת לעברי, טוב היא מתאוששת מהר. "אלכס. אם מכונית פוגעת בך זה הרבה יותר מסוכן מאשר אם אופנוע, ואני מדבר מנסיון" מקס אומר ומצביע אל הרגל שלו, "ומתי בפעם האחרונה פגע בך אופנוע?" סיימון שואל אותו, "אל תשאל שאלות שאתה לא רוצה לדעת את התשובה שלהן, ילד." כולנו צוחקים
~אלכס~
"טוב טוב, יש לי רעיון למשחק!" אני אומרת בהתרגשות, כבר כמעט שלוש לפנות בוקר, ואנחנו עדיין ערניים. התחלנו סבב משחקים לפני חצי שעה, ועכשיו תורי. "לכבוד לירון שאני לא חושבת שאף אחד מאיתנו יודע אליה משהו חוץ מאיך שהיא נראית. נעשה סבב וכל אחד יגיד משהו שאף אחד לא יודע אליו" כולם מתלהבים מהרעיון. "דרק תתחיל" סיימון אומר, נראה שדרק לא יודע איפה לקבור את עצמו "משהו שאף אחד לא יודע אלי… הייתי בלונדיני עד גיל ארבע" הוא אומר, "דרק השיער שלך יותר שחור מחור שחור" מקס נראה ספקני, "את האמת מקס…" לסיימון יש את המבט הזה על הפנים, שהוא הולך להגיד משהו מדעי ומסובך "חורים שחורים הם דווקא שילוב של כל הצבעים, בגלל שהם בולעים את כל האור ו-"
"!!!no one cares" מקס צועק אליו, אפילו סיימון צוחק "טוב אז עכשיו תורה של לירון" דרק אומר במורת רוח, "טוב… אם… החבר הקודם שהיה לי בגד בי…" היא נשמעת עצובה, כולם מסתכלים אלי. כאילו בגלל שאני בת אז אני אמורה לנחם אותה, בסופן של דבר אני תופחת לה על הכתף בתנועה מגושמת וממלמלת משהו שנשמע כמו די די. "סיימון תורך" סיימון מסמיק כמו סלק. "אתם די יודעים אלי הכול…" מקס מגלגל עיניים "נו באמת בטוח יש משהו שלא סיפרת לנו!" סיימון מתחיל להידמות לעגבנייה
"אם… אני מניח שיש משהו… פעם אחת…" הוא נראה מושפל "קיבלתי רק B במבחן מטמטיקה…" מקס מצמצם את העיניים שלו "דרק תרביץ לו בשבילי, כושר התנועה שלי לא בשיאו כרגע" דרק צוחק, וגם אני קצת, אבל נראה לי שמקס היה רציני לגמרי. "אלכס, תורך" מקס אומר בחיוך ממזרי. אני חושבת לרגע, אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שהם לא יודעים, לפחות שום דבר שאני מתכוונת לספר להם, ואז עולה לראשי פרט קטן אחד, "שהייתי בגן, איזה ילד הציא לי נישואים אם טבעת סוכרייה." כולם נראים טיפה מופתעים. "אמרתי לו לא. ושאני חושבת על זה נדמה לי שם הרבזתי לו קצת" כולם מתפקעים מצחוק, "טוב אי אפשר להגיד שאני לא מבין את הילד הזה…" סיימון אומר בחיוך ביישני. אני מחבקת אותו, "טוב מקס, רק אתה נשארת!" מקס נראה טיפה לחוץ "תראו חבר'ה…" הוא אומר בקול מובס. "אה אה אה. מצטער מקס אתה אמרת בעצמך" סיימון נשמע שמח על ההזדמנות לנקמה. "אין לי מה להגיד לכם פשוט תעזבו את זה…" אני שומעת צל של פחד בקולו? אבל סיימון לא קולט את המסר "מקס ואני מצטט כן ? "נו באמת בטוח יש משהו שלא סיפרת לנו" סיימון נשמע משועשע מעט, "תעזוב את זה…" אני חושבת. "נו?" סיימון מפציר בו, הידיים של מקס רועדות. "אמרתי לך לעזוב את זה ילד!" הפנים שלו אדומות. סיימון כמעט נופל מהכיסא, יכול להיות שהוא פוחד ממקס? מקס נרגע קצת "סליחה… אני מצטער… זה היה מרושע…" אבל סיימון עדיין קצת מפוחד… ובכנות…
אני יכולה להבין אותו
תגובות (2)
תמשיכי
חייבת להמשיךךךךך