אני והחבר'ה-22

~אלכס~
אני יכולה להרגיש את הלב שלי נופל, "מה זאת אומרת מי אתה?" הקול שלי חלש, "אני לא זוכר." הוא אומר בפשטות, כאילו הוא לא מדבר אל משהו יותר קרטי מארוחת צהריים. "אתה מקס… ואלה החברים שלך… אתה באמת אומר לי שאתה לא זוכר את זה?" הוא נד בראשו לשלילה. אני מרגישה א ת הדמעות מציפות את עיניי, "אבל עכשיו שאמרת את זה, אני כן חושב שהזה השם שלי" הוא אומר כאילו זה אמור לנחם אותי. אבל אז אני חושבת על משהו, "ואתה לא יודע מי אני?" הקול שלי רועד, הוא מביט בי במבט מלא חום ושעשוע, מהסוג שרק הוא יכול לתת לי. "את האמת, שאותך אני כן זוכר. אני זוכר שהלכנו ביחד לקנות את הכובעים האלה… הוא ומר ומרים בקושי את ידו הבריאה כד לצביע את ראשי, אני מכייחת חיוך קלוש, "אני זוכר שאת כועסת אלי… ושאני אמרתי משהו ממש מרושע. אני נורא מצטער…" המצב כל כך הזויי שאני פשוט פורצת בצחוק, צחוק רם ומתגלגל. אני מחבקת את מקס בעדינות, "אני מניח שזה אומר שאת סולחת לי?" הוא שואל ואני צוחקת עוד יותר "אני סולחת"

~מקס~
מהרגע שהם נכנסו לחדר זיכרונות חוזרים אלי לאט לאט, פה צליל צחוק, שם רגע של בכי. בל עדיין כל כך הרבה חסר. אני נזכרתי בשם של הבחור השרירי, קוראים לו דרק. והעיניים שלו כחולות. והחנון? מסתבר שקוראים לו סיימון. אבל בינתיים אני עדיין לא זוכר את הפרטים, זה כל כך מתסכל! כל מה שאני יכול לעשות זה להניד בראשי בעצב שאלכס מנסה לעזור לי להיזכר בדברים. יש הרבה דמעות, אך אף אחת מהן לא שלי, אני לא בוכה, אף פעם, לא משנה מה… במיוחד עכשיו, אני צריך להיות חזק בשביל אלכס, כי סיימון ממש גרוע בזה. הרופא מסביר לנו הסבר ארוך ומסובך אל כך שכל דבר יכול להחזיר לי את הזיכרון, או ששום דבר לא יצליח להחזיר אותו לעולם, אבל זה שאני זוכר את אלכס… הוא לא יכול להסביר את זה, אין לו שמץ של מושג איך זה אפשרי שאני לא זכרתי את השם שלי אבל כן זכרתי את הנמשים שלה.
ובכנות, אני מתחיל להתייאש, ואז דבר אחד קטן קורה, רוב האנשים אפילו לא היו שמים לב לזה, סיימון ואלכס יושבים אחד ליד השני, והיא מניחה את ראשה אל החזה שלו, וידו אוחזת בידה. אבל זה לא העניין, הוא רוכן אליה ומנש אותה נשיקה קטנה אל האף, אני נזכר במשהו שהיא אמרה לי פעם. "אתה יודע זה כל כך מוזר שזוגות מנשקיפ אחד את השני אל מקומות בפרצוף שלא קשורים לכלום, אתה יודע אל הואזניים הרקה, האף…"היא שונאת את זה, אבל הוא לא זכר כלום. פתאום מציפים אותי הזכרונות, הכל חוזר אלי בבת אחת, שש-עשרה וחצי השנים האחרונות פוגעות בי בעוצמה כזו שאני פיזית ממשתתח אל המיטה. "מקס? מקס הכל בסדר?" דרק רוכן מאלי, אני זוכר אותו! אני יודע מיזה! אני זוכר שהוא תמיד עוצר אותי מללכת מכות! אני זוכר את השטויות שהוא דיבר בגלל הזעזוע מוח שהוא חטף שאיזה נבלה שבר לו כיסא את הראש. "דרק!" אני תופש את פניו בין שתי ידי. אני צוחק בפראוץ, אני בטח נשמע משוגע. אבל בכנות, ממש לא אכפת לי "הכל חזר אלי! אתה דרק!" אני צועק ומצביע אליו, "ואת לירון! ואתה סיימון!" אלכס מתחיל לצחוק גם היא שהיא מבינה מה קורה. היא רצה למיטה שלי ומזנקת אלי בחיבוק דוב, שמבטע את כל ההקלה שלה. לבסוף היא מתרחת ממני קצת "מקס! תודה לאל שאתה בסדר!" היא מכחכחת בגרונה שהיא מבינה מכמה טיפשית בוודאי נשמעה. "זאת אומרת… שלא תעז להפחיד אותי ככה שוב Monkey!!!" כולנו צוחקים. ואז ההבנה מחלחלת בי, היא קראה לי monky אבל אני לא מציין את זה, אני רק מחייך "אני מבטיח להשתדל פנדה"