אני והחבר'ה-15

~אלכס~
אני רצה לחדר "מה לעזאזל?! מה עשיתי?! אני הבן אדם הכי מטומטם בעולם!!!" אני חושבת ומתיישת אל המיטה. מנסה לעשות סדר במחשבות "אני דפקתי את הידידות אם סיימון זה בטוח. אולי אני אצליח להתנהג כאילו זה מעולם לא קרה… ואז יש סיכויי קטנטן שזה הכול יחזור להיות כמו קודם, אבל אני רוצה שזה יחזור?" אני משעינה את הראש על הידיים "הנשיקה בזאת הרגישה כל כך טוב. האם זה לא אומר הכול?" אני מזדקפת. "החלטתי. אני אגש לסיימון ואשאל אותו, זה לא יכול להיות יותר פשוט מזה"
אני יוצאת מהחדר ועולה לגג, סיימון קפוא באותה תנוחה, המום. "אני מצטערת שרצתי ככה. כל העיניין הזה פשוט מאוד… משונה. אבל משונה בצורה טובה" אוי אלוהים אני נשמעת כמו איזו מתבגרת מאיזו קומדיה רומנטית דביקה. "אני לא ממש מבין. זאת אומרת מה נעשה עכשיו?" הוא אומר, נבוך. "נראה לי שנהיה ביחד לא? זה מה שאתה רוצה?" הוא מהנהן "זה מה שאת רוצה?" אני מחייכת בתשובה. "אם ככה נראה שאנחנו ביחד עכשיו…" בחיים שלי לא ראיתי חיוך כל כך גדול אל הפנים של סיימון. הוא רוכן ומנשק אותי נשיקה קטנטונת אל השפתיים. "לכבוד מה זה היה?" אני שואלת בטון ביישני "למקרה שאני אתעורר"