אני והחבר'ה-פרק 20!

~אלכס~
אני התחרפנתי באופן רשמי, מקס לא באף מקום בעיר, אין לו אוטו, (הוא חוסך להארלי* כבר כמה שנים) "דרק אני מתקשרת למשטרה" אני אומרת, לדרק שהולך לידי, הוא נאנח "אלכס את מגזימה, את מכירה את מקס, בכנות. יש מישהו שיכול לחטף אותו?" דרק מנסה להרגיע אותי, אבל גם הוא דואג, אני יכולה לראות את זה. "אבל מה אם קרה לו משהו נורא? יכול להיות שהוא שוכב עכשיו מעולף באיזו סמטה!" דרק מניח את ידו אל כתפי, "נחכה עד מחר, אם הוא לא יחזור נתקשר למשטרה. אם נתקשר עכשיו גם ככה יתיחסו לזה כאילו הוא ברח מהבית, וזה לא יעזור לאף אחד." אני נאנחת. "טוב תתקשר לסיימון ולירון, אולי הם מצאו משהו" התפצלנו לשתי קבוצות, סיימון ולירון נשארו קרוב לדירה שלו למקרה שהוא יחזור ומנסים לצמצוא משהו באינטרנט, אני ודרק מסתובבים במקומות שהוא יכול להיות בהם. "טוב… בסדר… אנחנו נפגוש אתכם שם" דרק סוגר את הטלפון, "סיימון רוצה לפגוש אותנו ליד הדירה של מקס" אני מהנהנת, הוא עוצר מונית ונותן לה את הכתובת. שהנהג עוצר מול הבניין דרק צריך לנער אותי קצת כדי אני אקום.
סיימון מחכה לנו ליד הדלת בארשת פנים קודרת, אני הולכת ונעמדת לידו, הוא מניח את ידו אל כתפי, לירון ודרק נעמדים, ככה נראה כמה שיותר רחוק אחד מן השני, סיימון נאנח ומביט בי במבט מתנצל, "תראו, יש מקום אחד שלא בדקנו בו" אני קוברת את ראשי בחזהו, דרק מהנהן בכובד ראש, ולירון נראית מפוחדת. כולנו יודעים מה הוא הולך להגיד, וכמה אפשר לדחות את זה?
"אנחנו צריכים לבדוק בבית החולים" אני מניחה את ראשי עוד יותר אל החזה שלו , והוא מחבק אותי, מגן אלי מפני זוועות העולם, מסתיר אותי מעיניהם של הסובבים, וטוב שכך, כי הדמעות לא מאחרות לבוא.

~מקס~
כל הגוף שלי כואב, אני עייף וצמא ורועד כולי, אבל הדבר שהכי מפחיד אותי, זה שאני לא ממש בטוח איפה אני מה קרה, או מי אני, אני שהיו לי חברים, אני זוכר בחור שרירי וטיפה, יותר גבוהה ממני, עם שיער שחור, ועניים… אני לא זוכר באיזה צבע היו העיניים שלו, אבל הוא היה נחמד, היה לו שם די קצר. אני זוכר עוד אחד, צנום כזה, חנון, אני זוכר שאני כועס אליו, אני לא בטוח למה. אני זוכר עוד בחורה, אבל פגשתי אותה לא מזמן, יש לה שיער ארוך, ואני כמעט לגמרי בטוח שהיא קשורה איכשהו לבחור השרירי עם השם הקצר. רק דבר אחד אני זוכר בבירור, נערה, יפיפייה מעבר לכל דימיון, השיער שלה בלונדיני ארוך, מתולתל בקצוות, היא לובשת כובע כמעט תמיד, גם לי יש כובע דומה לשלה, קנינו אותם ביחד, לפני שמשהו קרה, היא פגשה מישהו, אני לא זוכר מי, אבל אז היא נהייתה פחות קרובה אלי, יש לה טיפה נמשים אל האף, אבל לא רואים אותם אלא אם מסתכלים ממש מקרוב, כי הם בערך באותו גוון של העור שלה, והרוב אפילו לא יודעים שיש לה אותם, רק אני. קוראים לה… קוראים לה… אלכס! קוראים לה אלכס! היא מצחיקה כזאת, וטיפה תוקפנית, חכמה, מגניבה, היא יודעת תמיד להרגיע אותי, אבל גם לגרום לי להיות שמח, אני תמיד רוצה שהיא תהיה מאושרת, כי אני אוהב אותה! אבל… היא לא אוהבת אותי חזרה… היא אהבת מישהו אחר… את החנון… בגלל זה אני כועס אליו… והיא כועסת אלי, כי אני עשיתי לו משהו, משהו שלא הייתי צריך לעשות, ובגלל זה הלכתי. אני הלכתי ואז משהו פגע בי! משהו קשה וכואב. ואני זוכר שלא חשבתי כמה כואב לי, או אל זה שאני הולך למות, כל אלא לא הפריעו לי, אני זוכר שחשבתי רק אל זה שזו הייתה הפעם האחרונה שאני אראה אותה, שאמרתי לה משהו מרושע, מה לא הייתי נותן כדי לקחת את המשהו הזה חזרה…