אני,אתה והעולם פרק 17 (:

איתי וענבר היו שם ,היא ליטפה לו את השיער ,התקרבה אליו ,והם התנשקו.
יכולתי להרגיש את הסכינים שננעצו לי בלב ,איך לוקחים אותו ומחוררים לי אותו .
ולא ידעתי למה אני מרגישה את ההרגשה הזאת.
רצתי הכי מהר שיכולתי ,ונכנסתי לחדר ,מתעלמת מהערות העוקצניות של נלי .
נזרקתי על המיטה ,לקחתי את השמיכה ,וזרקתי אותה מעליי ,לא רציתי לראות אף אחד.
שמעתי מוזיקה בקולי קולות. מנסה להדחיק את התמונה שהייתה תקועה לי עמוק עמוק בראש
זה לא היה אמור להפריע לי..זה לא שאני מאוהבת בו או משהו !! נכון ?
**
לא היה לי רצון או חשק להתרומם מהמיטה . רציתי להישאר שם לנצח. מתחת לשמיכה העוטפת .
למי יש כוח עכשיו לצאת ,להתלבש ,ללכת,לריב עם חצי עולם,ולחזור לצרות של הפנימייה ?
עדיף פשוט להשאר ולא לעשות כלום.
את היומולדת שהייתה לי אתמול -אני לא אשכח. התמונה הזאת עם ענבר ואיתי לא תצא לי לעולם מהראש.
ולא ידעתי למה ..
קמתי בחוסר רצון מוחלט מהמיטה ,שלפתי חולצה שחורה מהארון ,וכובע .
ויצאתי מהחדר..

ההליכה הייתה איטית ,ונחשתי שאני הולכת לאחר היום . מה שאומר מורות קרציות .מה שאומר ,שכבר נהרס לי היום.
הלכתי מיואשת וקפואה לגמריי ,הקור בחוץ היה מקפיא ,והצטערתי שלא לקחתי על עצמי עוד שכבה ..
המכוניות שעברו בכביש ,לא ממש היו לטובתי ,וכל מכונית שעברה ,עשתה עלי משוב רוח מטורף. מה שגרם לזה
שהיה לי יותר קר ממה שכבר היה לי.
ואם זה לא הספיק -התחיל לרדת גשם. וכמובן ,שלא הייתה לי מטריה.
לבסוף הגעתי לכיתה ,אחרי כמעט שעה של איחור ,זרקתי את התיק על השולחן שלי ,איתי הסתכל עלי במבט מופתע ,
וחייך .
גלגלתי את עיניי ,והתיישבתי במקומי .
"שוב פעם עם האיחורים האלה ,זואי !?" המורה אמרה והסתכלה עליי.
הסתכלתי עלייה ולא אמרתי מילה.
היא הפנתה את גבה אליי ,והמשיכה לכתוב משהו על הלוח. אין לי מושג מה היא כתבה ,
כי אני באותו זמן ,כרגיל,ציירתי במחברת.

שנגמר היום ,שעבר עלי בבידוד מוחלט ,בגלל שדי התעלמתי מאיתי ,החלטתי לעבור בגינה הקטנה שלנו..שלי.
נכנסתי אלייה ,וראיתי את השתילים שאני ואיתי שתלנו שם קודם לכן .
הם היו כל כך יפים ,הכול נראה פתאום כל כך חדש שם ,לא היה זכר כאילו פעם זה היה בית חרושת למחשבים ישנים
וציוד ישן.
אני בטוחה שהגינה הזאת ראתה הרבה דברים ,שאנשים אחרים ,לא היו רואים ביומיום שלהם .
אני יודעת אתזה ,כי גם לי יצא לראות כמה מקרים כאלו .
לרגע -התחשק לי לקחת את כל השתילים ולעקור אותם ,להרוס את כל הגינה הזאת ,ולהפוך אותה להיות גרועה
יותר ממה שהיא הייתה .
אבל לא עשיתי את זה ,כי הייתי עסוקה בלברוח לחדר שלי ,לפני שאני אעשה מעשים שאחר כך ,אתחרט עליהם.

נכנסתי לחדר ,ורק מוריה הייתה שם .
היא ישבה על המיטה שלה וקראה ספר או משהו ,לא ראיתי ,הייתי רחוקה .
היא נבהלה שנכנסתי לחדר ,וחייכה אליי .
הספר שהחזיקה היה נראה לי מוכר.. יותר מידי מוכר .
התקרבתי אליה ,ולא האמנתי .זאת הייתה המחברת שלי .