אני,אתה והעולם ~פרק 14 (: ~

נכנסתי לחדר 'שלי' ברגשות אשם כבדים .המילים שאיתי אמר לי לא יצאו לי מהראש.
הייתי חייבת לעשות משהו ,לפחות רק לבקש ממנו סליחה ,אחר הכול הוא בערך הבן אדם היחיד שרצה לדבר איתי
יצאתי מהחדר ,אל עבר כיוון מגורי הבנים .
**
"ראית אולי את איתי ?" שאלתי נער שעמד בפתח המסדרון .
הוא הזיז את ראשו לשלילה . חפשתי אותו בכול מקום אפשרי ,בחדר שלו ,במטבח ,אצל אלה ,במסדרונות ..
לא מצאתי אותו בשום מקום .
החלטתי ללכת לבדוק בגינה שמאחורי הבנינים .
הוא היה שם .
הוא ישב על אחד הספסלים השבורים אם אפשר לקרוא לזה ככה בהתחשב שהספסל היה על הריצפה.. ,ותקע את מבטו בריצפה .
"היי" אמרתי
"היי " הוא מלמל
"אני מצטערת .והפעם זאת אני." אמרתי והתיישבתי על ידו .
הוא חייך חיוך קלוש ,והמשיך להסתכל על הריצפה
"היי." אמרתי לו "עכשיו אנחנו פיטים." אמרתי ברצינות
"את יודעת.." הוא התחיל לפתוח בשיחה ,"לפעמים..בא לי פשוט לברוח מפה."
"אין לך מושג עד כמה.." מלמלתי בשקט .
"אבל תמיד איכשהוא ,אני מבין שלא יצא לי מזה כלום."

ישבנו ככה ,במשך זמן רב . ולא אמרנו מילה . כל אחד עם המחשבות שלו . הסתכלתי עליו.
הוא תלש עשבים מהדשא ,ולא אמר מילה
"מה הדשא המסכן עשה לך ?" שאלתי
"הוא גם ככה מת." הוא אמר לי
"אז זה סיבה להרוג אותו עוד יותר ?"
הוא הפסיק .
"תמיד ידעתי את זה.." הוא מלמל לעצמו
"ידעת מה ?" שאלתי בסקרנות ,מביטה בעיניו הירוקות
"תמיד ידעתי שאת מיוחדת." הוא אמר וחייך אליי .
"חשבתי שטעית לגבי זה.."
"מסתבר שלא." הוא אמר וחייך
שתיקה קצרה .
"ספר לי על החיים שלך בצפון." אמרתי לפתע .לא יודעת למה ,אבל עניין אותי לדעת ,מאיפה הוא בא ,
מה היה לו ,ולמה בכלל הוא בא לפה .
"את באמת רוצה לדעת ?" הוא שאל וצחקק
"כן" עניתי ברצינות
איתי גחגח בגרונו ודיבר,
"גרתי בישוב קטן בצפון -ליד הכרמל,הייתי חקלאי." הוא אמר ,וחיכה שאתן לו סימן להמשיך .
"הייו לי חיים שכולם היום רוצים -משפחה ,חברים,ציונים טובים,חברה.."
הסתכלתי עליו ,וסמנתי לו שימשיך .
"אבל אז ,קרתה לנו שריפה בישוב . כמעט ולא נשארו ניצולים." הוא אמר בקול צרוד
"הכול עלה באש ,פשוט הכול,כל הזכרונות שלי ,כל הדברים שלי ,החברים שלי,והמשפחה שלי ."
הוא המשיך -"שום דבר לא שרד.ולא רק אני נפגעתי ,כולם נפגעו ,
זה פשוט היה מכה גדולה לכולנו ,כי ביישוב שלי ,כולנו היינו משפחה אחת גדולה ,ופתאום בא
משהו ,והרס את הכול ,לקח את הכול.כאילו למישהו הפריע שם למעלה שמאושרים פה."
"באותו זמן שפרצה השריפה ,אני הייתי בחווה של הסוסים ,והאכלתי אותם ,זה היה די רחוק ממני ,בגלל זה נצלתי .
אחותי וההורים שלי,היו באותו זמן בבית -ולא ניצלו. לפעמים יוצא לי לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי הולך באותו זמן
לחווה ."הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך ,"פתאום ראיתי ענן עשן שהולך ומתקרב אליי .בהתחלה לא הבנתי מה קורה ,
אבל לאט לאט ראיתי איך כל החיות נכנסות לפאניקה -ומתחילות לברוח.ואז הבנתי שקרה משהו.
אני לא ידעתי מה לעשות.לחזור לשם -ולעזור להם ? או לברוח ולהציל את עצמי ?
בחרתי באפשרות הראשונה .אבל זה לא נגמר בכזה טוב.." הוא אמר ,הפשיל את שרוולו והראה לי צלקת גדולה
שהייתה לו על הכתף."נפצעתי ,למזלי ,מצאו אותי ."
"אחרי שמצאו אותי ,מנהל הישוב החליט לשלוח אותי למרכז ,
רק עד שהיישוב ישתקם קצת ,ואז אני אוכל לחזור .בנתיים גם אין לי לאן .אין לי משפחה."הוא אמר בעצב
"ציפו ממני שאני אבוא לפה,ואמשיך את החיים כאילו כלום לא קרה . אני מנסה לשדר עסקים כרגיל -ובנתיים הולך לי
לא רע ".הוא חייך ,כאילו נזכר במשהו,והמשיך
"אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה יש למישהו באמת על הלב." הוא סיים והסתכל עליי,מחכה לתגובתי .
הפעם השנייה שהוא הצליח להפתיע אותי .איתי .'הדוגמן' הזה שכל הבנות מתחילות איתו בהפסקות ,
זה לא יכול להיות .פשוט לא יכול להיות .
"אני.." התחלתי לגמגמם ,"אין לי מה לומר."
"זה בסדר" הוא הרגיע אותי "תודה שהקשבת."
חייכתי אליו .
חיכתי כמה דקות ,כדי שיירגע ,וגם כדי שאני ארגע.אף פעם לא נפתחו אלי בצורה כזאת ,ובטח שלא בן.

"קדימה." אמרתי לו לאחר שתיקה קצרה "בוא נלך להביא שתילים .ונסדר קצת את הגינה הזאת !"
קמנו יחד ,הוא חייך אלי .