אני ,אתה והעולם ~פרק 6~

'מה ?" שאלתי בהפתעה
הרבה מאוד סרטים רצו לי בראש ,יותר מידי סרטים.
"אני.." אמרתי בגמגום "אני מאומצת ?"
"כן" ענתה אמא חרישית
"מה ?" שאלתי בקול שבור "אתם לא ההורים שלי ?!"
"אנחנו ההורים שלך,אבל לא הורייך הבביולוגים."אמר אבא
זאת אמורה להיות מתיחה או משהו ? כי אם כן ,זאת מתיחה מה -זה לא מצחיקה .
"תשתי" אמרה לי אמא והושיטה לי כוס עם מים
לקח לי כמה רגעים כדי לעכל את מה שהיה פה הרגע. אני מאומצת ?! אני !?!?!?
"אתם בטוחים ?" שאלתי בקול רועד
אמא ואבא הסתכלו אחד על השני
ניסיתי לקחת לגימה מהכוס מים ,אך היד שלי רעדה כל כך ,עד שלא יכולתי להכניס את הכוס לפה ,בלי שישפכו מים
"אז איפה ההורים שלי ?" שאלתי אחרי שתיקה ארוכה ,ואחרי שהלב שלי הפסיק לדהור.
"אנחנו לא יודעים." אמא אמרה "אנחנו קיבלנו אותך מהבית יתומים כשהיית קטנטונת-בת שנתיים"
"כנראה שההורים הביולוגים שלך נפטרו."אבא השלים אותה
"זאת אומרת ששון וגאיה לא באמת האחים שלי ? או שגם הם מאומצים ?"
"לא מתוקה ,הם לא אחים שלך" אמא אמרה
אני הייתי כל כך מובלבלת ,כבר התחילה להיות לי סחרחורת.
"אנחנו יודעים שזה קשה לך" אמא אמרה "אבל זה היה חייב להיעשות מתי שהוא."
"אז למה רק עכשיו !? למה לא יכולתם להגיד לי מוקדם יותר ?! למה הייתי באשלייה כל השנים האלו ?!"
שחררתי הכול החוצה ,את כל התסכול ,את הכול.
אמא רק הסתכלה עליי "אנחנו רצינו בטובתך."
"איזה טובה יש פה בדיוק !?"
אמא ואבא הסתכלו עלי ,או יותר נכון רוברט ואנה,"פחדנו שלא תרצי אותנו." הם אמרו לבסוף
הסתכלתי עליהם ,אחרי כל השנים האלו ,שהם דאגו לי ,זה יהיה ממש רע מצידי לצעוק עליהם כך.
"אז מה יהיה איתי עכשיו ?" שאלתי בחוסר אונים
"את תחזרי לבית יתומים." אמרה אמא ,מטילה את הפצצה
"אני מה !?"
"מתוקה אני מצטערת"
"זאת לא החלטה שלנו." השלים אותה אבא "אנחנו ידענו מהרגע שאימצנו אותך ,שאנחנו יכולים לשמור עלייך רק
14 שנים."
"זאת החלטה של בית היתומים ,מתי שתגיעי לגיל 16 ,אנחנו צריכים למסור אותך חזרה,כדי שמתי שתגיעי לבגרות,
תוכלי לבחור את הדרך שלך.."
יותר מידי בבת אחת. אני כבר לא יכולתי לעמוד בזה יותר ,למה זה מגיע לי ? למה מישהו שם למעלה נהנה להתעלל בי ?
מה עשיתי ?
"אני אצטרך לעזוב את הבית ?" שאלתי
הם הסתכלו אחד על השניי ,אמא התחילה לבכות "כן מתוקה ,אני מצטערת" היא אמרה בקול צרוד
"לבית יתומים ?" שאלתי
"כן." אמר אבא
אז עכשיו ,לא רק בבית ספר ישנאו אותי ,אלא גם בדבר הזה שהולך להיות הבית שלי ,יופפי לי דווו
אחרי שקצת נרגעתי ,אמא קראה לי למטבח
"אנחנו נשמור על קשר מתוקה שלי " היא אמרה והעיניים שלה היו אדומות מדמעות
הנהנתי ,
"אני ואבא לא שכחנו שבעוד שלושה ימים היומולדת שלך ,וקנינו לך משהו קטן" היא אמרה וחייכה חיוך מאולץ
היא הושיטה לעברי קופסא עטופה בצבע כסף "אני מקווה שתאהבי"
קרעתי את העטיפה ,אני לא מאלה שפותחים אותה בעדינות ,ופפתחתי את הקופסא ,
הייתה שם שרשרת ,בצבע זהב ,עם תליון של ספר זכרונות קטן ,שהיה אפשר לפתוח אותו
בפנים ,הייתה תמונה של כולנו ,המשפחה החורגת שלי -אני,אבא,אמא,גאיה,ושון.
חייכתי .בפעם הראשונה ,באמת חייכתי .לראות את כולנו ,מאושרים כל כך בתליון ,זה הכול בשבילי .
אפילו למישהי כמוני .ואפילו שאני לא עונדת שרשראות בד"כ , אותה אני אשמור ,אני חייבת למשפחה הזאת
הכול ,הרי אפילו ההורים הביולוגים שלי זרקו אותי ,והם החליטו לאמץ אותי ,ואפילו אני מבינה ,שלאמץ מישהי כמוני
זה כל כך לא פשוט.
"תודה" אמרתי אחרי שתיקה ארוכה
החזקתי את השרשרת ,ואגרפתי את היד חזק אני לא אתן לעצמי לאבד אותה.