אני אוהב אותך פרק 6

-שיר מספרת-
עוד יומיים הטיול.
בבוקר מקומו של שחף נותר ריק. אייל עדיין חולה, מקווה שיבריא עד לטיול.
טל נכנסה לכיתה כמה דקות אחרי, זרקה את התיק שלה על השולחן והתיישבה לידי. עיניה היו בורקות.
"מצאת חבר!" ספק שאלתי ספק קבעתי. היא צחקקה במבוכה. "איך ידעת?"
גיחכתי ודחפתי לה מראה מול הפרצוף.
"תסתכלי!"
היא צחקה.
"איך פגשת אותו?" שאלתי.
"טוב," היא אמרה, אז קוראים לו חנן, ואתמול הלכתי לשכנה שלי כדי להביא ממנה איזה ספר שהיא לקחה ממני פעם, והייתה לה מסיבה בבית, ואז נפל לי הספר מהיד והוא בדיוק נכנס מהמרפסת אל המסדרון והרים לי אותו והוא היה ממש חמוד, והוא ביקש את הטלפון שלי!" היא סיפרה בהתלהבות. שמחתי בשבילה. לי כבר יש חבר ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו, ויכולתי לנחש איך מרגישה מישהי שאין לה את היציבות הזאת של גבר שאפשר לסמוך עליו.
היה צלצול ורוי נכנס מיד לכיתה. "בוקר טוב!" הוא איחל לנו, הביט בעיני וחייך. יש לו חיוך מדהים, ומצאתי את עצמי מחייכת אליו בחזרה. אבל מה גרם לו לחייך אלי כך? החיוך הזה הצטרף לזכרון המבט של רוי אז, כשדיברנו אחרי השיעור, וחיזק את ההשערה שהוא מרגיש אלי משהו.
רוי, המורה שלי, מחבב אותי!!! זה בלתי נתפס. אבל בכל זאת, כל הסימנים בזמן האחרון מעידים על זה.
אולי זה לא יהיה כזה נורא, להיות חברה של רוי. כי – אחרי הכל, ולמרות שהוא נורא מרגיז לפעמים – הוא באמת חתיך-אש ואחד היפים שראיתי.
אבל מה אייל יגיד? אני באמת אוהבת את אייל. אפילו שיהיו כאלו שיגידו שחבר מגיל צעיר כל כך נהפך באיזשהו שלב לסוג של אח גדול או סתם ידיד, שנינו יכולים להודות בפה מלא שאנחנו אוהבים. במשמעותה הפשוטה ביותר של ההגדרה הזו. אז אולי אני לא אסכים לרוי אם יציע לי לצאת איתו או משהו. ובמחשבה שנייה – בכלל לא בטוח שרוי באמת מרגיש אלי משהו. בכל זאת עדיין לא הייתה הוכחה מוחשית. ויכול להיות שכל תלמיד היום הרגיש שרוי הסתכל עליו באופן מיוחד, כי הוא באמת דואג לתלמידים שלו.
בעצם, אני כמעט בטוחה שזה יחס שהוא נתן לכל אחד. ובשיחה ההיא אחרי השיעור – סביר יותר להניח שהוא פשוט חשב מה לעשות ותוך כדי כך הסתכל עלי ולכן מבטו היה נראה לי חולמני. כמה שדמיון משפיע על האדם! כולה רוי הסתכל עלי וחייך, וכבר בניתי על זה תאוריות שלמות שהוא אוהב אותי, וכבר התחלתי לחשוב אפילו מה לומר לאייל!!! התביישתי מהילדותיות והתמימות שלי. אבל אם לא אגיד לאייל כלום – הוא גם לא ידע לעולם שחשבתי לכמה דקות לבגוד באהבתו ולהחליף אותו באחר.
היה צלצול, ושחף נכנס בדלת. הוא אמר כמה מילים לרוי, בטח תירץ את האיחור שלו, והלך למקום. כשעבר ליד השולחן שלי חייכתי אליו, והוא חייך חיוך נבוך חזרה. מסכן. בטח עדיין מתבייש ממה שקרה בפארק. אני אעשה את עצמי כאילו שכחתי את כל הדברים המביכים שהיו שם ואתמקד בלהראות לו שאני לא מתעלמת ממנו יותר.