אני אוהב אותך פרק 2

למחרת קמתי דווקא במצב רוח טוב.
קמתי וירדתי למטה, וראיתי את אמא שלי עומדת ליד השיש. התקרבתי אליה, "בוקר טוב!"
היא הסתובבה. "בוקר טוב חמודה! הכנתי לך קפה כדי שלא יתקררו לך המים כמו אתמול".
יייייש! "תודה אמא", חייכתי והתיישבתי ליד השולחן. אמא שלי הביאה לי את הקפה והוציאה לי גם עוגיות.
כשגמרתי עליתי למעלה והוצאתי מהארון מכנסי ג'ינס שחורות עם רוכסני זהב וחולצה לבנה עם צווארון סיני. יופי שמצאתי מהר בגדים. סרקתי את השיער ובדקתי את ההודעות בטלפון. היו כמה שטויות מטל ואייל כתב שהוא לא יגיע היום ללימודים כי הוא חולה. שלחתי לו הודעה שירגיש טוב, ארגנתי את התיק ללימודים וירדתי חזרה לקומה למטה. "אני הולכת!"
"ביי מותק, תהני".
יצאתי לאוויר הקריר והצלול. שמתי אוזניות עם מוזיקה רגועה והלכתי לבית הספר. הגעתי עשר דקות לפני הצלצול ונכנסתי בנחת לכיתה, ומיד טל קפצה עלי: "שיר, את יודעת לאיפה הולכים בטיול?!"
"לא, לאיפה?"
היא הרימה כתף בתנטעה בלתי מחייבת. "מאיפה שאני אדע?" אוף! שוב טל עם השטויות שלה!… "מעניין לאיפה באמת" אמרתי, מהורהרת. "אני מקווה שלא מסלול הליכה כי אני שונאת את זה! מתאדים שעות בחום באיזה חור מאובק ובסוף מגיעים לאותו מקום שיצאנו ממנו… וכל הבנים הולכים מסביבך ומרגישים את עצמם בגלל שהם עדיין לא מתים מעייפות. והכי גרוע יהיה עם רוי הזה, הוא בכושר פגז, ואז הוא יזרז אותנו כאילו שכולם כמוהו… קיצור, מקווה שלא יהיה מסלול".
"דווקא שמעתי שיש מסלול של 5 קילומטר כשנגיע לצפון" שחף, בחור עם שיער זהב ועיניים חומות יפות, הגיע פתאום והתערב בשיחה.
"רציני?", טל שאלה אותו, "מאיפה אתה יודע?"
"סתם, עברתי ליד החדר מורים ושמעתי".
"זאת אומרת התגנבת למסדרון הצוות וצותת לשיחה של המורים" דייקתי אותו בחיוך. הוא צחק, "בערך".
צחקנו.
רוי נכנס לכיתה. לעזאזל! שכחתי להכין שיעורים במתמטיקה.
הוא התחיל לקרוא שמות ושאל כל אחד אם הוא הכין שיעורים. "שיר הכנת?" מוזר שהוא לא קרא לי בשם משפחה.
"לא", עניתי.
"לא מתאים לך. למה?"
באתי לומר לו ששכחתי ופתאום שמעתי את שחף אומר "אני אמרתי לה שבסוף לא צריך".
הסתכלתי עליו. מי אמר לו לחפש לי תירוצים? רציתי לומר לרוי שזה לא נכון ולא דיברנו בכלל עד היום בבוקר, אבל רוי כבר האמין לו. "ככה אמרתי?" הוא פנה לכיתה, "מישהו שמע אותי אומר כזה דבר?"
כולם נענעו בראשיהם. "לא!"
הוא חזר לשחף. "למה אמרת לה את זה?"
שחף כחכח בגרונו, "כי יצאנו אתמול עד מאוחר ולא רציתי שהיא תהיה עייפה היום". בהיתי בו בהלם. מה הוא מקשקש?! שיהיה בשקט ויפסיק לעשות לי בושות! אם זה היה אייל ובאמת היינו יוצאים, הוא בחיים לא היה הולך לספר לכל העולם שיצאנו! מה עובר על שחף הזה?! קודם הוא נתקע לי באמצע שיחה אפילו שלא דיברתי אתו אף פעם ובכלל לא הסתכלתי לכיוון שלו, ועכשיו הוא אומר שיצאנו לבלות ביחד!!!
"אוקיי, זה לא תירוץ", רוי הסתכל עלי, "שיר בואי אלי למשרד אחרי השיעור".

-רוי מספר-
כשנשמע הצלצול יצאתי מהכיתה והלכתי למשרד. ראיתי את שיר שולחת מבט מרוגז לעבר שחף והתפלאתי. אולי הם רבו אתמול, כשיצאו יחד. הלכתי לאורך המסדרון וראיתי בזווית העין את שיר נשרכת אחרי.
נכנסנו למשרד שלי וסגרתי את הדלת אחרינו. הבטתי בשיר. היה לה שיער חלק ארוך בצבע שחור ועיניים כחולות מלאות הבעה. עיניים שעכשיו היו מלאות ייאוש.
"רוצה לספר לי מה קרה?, שיר?" שאלתי ברוך. לא פעם נפתחו אלי תלמידים ושטחו בפניי את מחשבותיהם ורגשותיהם.
שיר נראתה מתוסכלת. "רוי, אתה חייב להאמין לי", היא ביקשה, "לא דיברתי בחיים עם שחף הזה, ובכלל שכחתי לעשות את השיעורים. הוא סתם אמר את זה!"
הבטתי בה מופתע. "איזו סיבה הייתה לו לומר את זה?" שאלתי.
"אהי לא יודעת, אבל היום בבוקר הוא התערב לי באמצע שיחה וזאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי איתו!"
שקעתי בעיניה היפות. יכולתי לבהות בה שעות. רציתי רק להתקרב אליה. דמיינתי את שנינו מתנשקים…
קול חדר את מחשבותי והחריד אותי ממקומי. "רוי?" שיר תלתה בי עיניים כחולות גדולות ושואלות.
התנערתי. מה אני עושה? היא תלמידה שלי! נדהמתי מעוצמת הרגשות שגיליתי בתוכי כלפיה. תמיד חיבבתי אותה, אבל עד כדי כך?…
העברתי את ידי בשערותי וניסיתי לרכז את מחשבותי לנתיב הרצוי. "אוקיי, אני אנסה לטפל בזה. אל תדאגי", ביקשתי.
לא אתן לשחף לקחת לי את שיר היפה הזאת. היא הזדמנות חיי.
שוב גלשתי. 'אתה חייב להפסיק לחשוב על זה', אמרתי לעצמי. 'זה לא מתאים ולא ראוי. היא קטנה ממך בשמונה שנים, והיא תלמידה שלך!'

-שיר מספרת-
הבטתי בפליאה ברוי. הוא הביט לתוך עיני עם עיניו הירוקות שניבטו מפניו השזופות ונראה היה כשקוע בעולמות אחרים. "אני יכולה ללכת?" שאלתי.
הוא ניער את ראשו. "כן", הוא פטר אותי בתנועת יד. "שזה לא יקרה שוב".
החזרתי מבט לעיניו בעלות המבט העמוק שהיה בהן תמיד והרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו. הוא לא ייתן לשחף לטלטל את חיי.
נרגעתי.