אני אוהבת אותה פרק 5 – מכות בשיעור דת

"כמה פעמים צריך לדקור את החתול לפני ששותים את הדם שלו?" היא שאלה. לא יכולתי לחשוב על זה. ראיתי את החתול נדקר מול עיניי. את הבכי שלו. את הצווחות שקרעו אותי מבפנים. "חמש?" שאלתי אותה. " לא נכון. כופרת מסריחה בואי לפה!" צעקה הזקנה. קמתי באיטיות ממקומי, פחדתי. "מהר יותר בהמה!" גערה בי. ניגשתי אליה. היא הוציאה מתיקה שוט ענק משלשלאות ברזל קטנות ופקדה עליי להוריד את השמלה, מול כל הכיתה. פקדו עלינו ללבוש תחתוני רשת ישנים ומסריחים שעברו מדור לדור כנראה. התפשטתי, עמדתי מול כל הכיתה רק בתחתונים. "גם את התחתונים." אמרה הזקנה. הסרתי אותם. שמעתי צחקוקים, לא כולתי לדעת מי צחקה כי היא פקדה עליי להסתובב עם הגב לכיתה. היא חיממה את השוט על תנור גז הישן שעמד באמצע הכיתה והכתה בגבי. נפלתי על הרצפה, הדמעות התחילו לרדת, לא הייתה לי שליטה בזה. "בכיינית!!! מחללת את קדושת האלים!" אמרה והמשיכה להכות בי עם שוט הברזל הלוהט. היא פגעה גם בראשי, בכל הכוח. טעמתי את הדם שלי שנזל מהפצעים הפתוחים, היו גם פצעים מהבושה ומהצחקוקים של הבנות. אחרי עשר דקות ארוכות היא הקימה אותי בכוח, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. "קומי מסריחה!" צרחה עליי והכתה בי בכל הכוח. זחלתי בשארית כוחותיי לעבר המקום שלי, עירומה כמובן. ישבתי שלוש שעות, הכאבים לא הפסיקו ורק התגברו מדקה לדקה. המורה לא הסיקה לדבר אך לא יכולתי להקשיב, ידעתי שזה יעלה לי בציון במבחן אך הכאב לא נתן לי את היכולת להתרכז. אחרי שלוש שעות של לימודי קודש רצתי עירומה לעבר השירותים, מתעלמת מהגיחוכים של התלמידות שהביטו בגופי הכחוש והחבול, הפצעים שרפו אך הפסקתי להרגיש כאב. "תשימי על עצמך משהו! את עור ועצמות!" צעקו לי. הסתכלתי על הפנים שלי במראה, הן היו אדומות-כחולות. סביב עיניי הנפוחות היו חתכים עמוקים, חלקי בשר חשופים שללא ספק דרשו תפרים, ידיי היו חבולות ומלאות בחתכים פעורים, נדף ממני ריח של בשר רקוב. רצתי לחדר המדריכות, אולי מיקה שם, אולי היא תעזור לי, ידעתי שאני מבריזה מעבודות חובה אבל הכאב והבושה לא אפשרו לי לתפקד. דפקתי על דלת החדר והיא פתחה אותה, הביטה בי מבוהלת אבל שמרה על קור רוח…ידעתי שאסור לה להתנגד למעשה שעשו לי. "תשטפי פנים…" היא מילמלה. היא הביטה בי עוד שנייה ובלי לומר מילה הורתה לי להיכנס מהר, כדי שלא יתפסו אותנו. נכנסתי לחדר המרווח שהיה בו שולחן עם חמישה שרפרפי עץ. ארון גדול ניצב בפינת החדר ומדף עמוס בספרים נתלה ליד החלון. "שבי." פקדה עליי. היא ניגשה לארון והוציאה מגבת, טפטפה עליה מים והניחה אותה על פניי, המגע שלה שיתק אותי…הוא היה כל כך נעים וחם. "זה הטיפול הכי טוב שאני יכולה להציע לך…" מלמלה. "אין לנו תרופות כי זה נגד חוקי הכת וגם לא נהוג להפנות תלמידים לבתי חולים." היא הוציאה עוד כמה מגבות ושטפה את גופי. "תצטרכי ללכת עירומה, אלה החוקים של בית הספר." היא אמרה. הנהנתי בראשי ומלמלתי תודה. הוקסמתי ממנה, היא עברה על חוקי בית הספר וטיפלה בי. היא אחרת. היא טפחה את שכמי, כל גופי רעד ולא בגלל הכאב. "תלכי לעבודות ואם ישאלו אותך למה את טיפה יותר נקייה תגידי ששטפת פנים בשירותים." היא אמרה ושלחה אותי לדרכי. הלכתי לכיוון החצר, כשרק המטפחת שמסתירה את הקרחת שלי לראשי. "מכוערת תכסי את הגוף שלך!" צעקו לי הבנות שעבדו בגן הירק. התעלמתי, המשכתי לרוץ לעבר עמדת התורנות שלי, במזבלה של הפנימייה….