אני אוהבת אותה פרק 3– הפנימייה של כת האלים הסודית

"זה החדר שלך." אמרה לי אם הבית שפגשה אותי בכניסה פנימייה. הבטתי מסביבי, זה היה אולם עצום עם חמישים מיטות מסודרות. הלכנו עוד דקה בתוך האולם העצום עד שבאחת הפינות הייתה מיטה עם המספר שלוש עליה. "זאת המיטה שלך והנה התלבושת האחידה שלך, אחרי שתתארגני תלכי לחדר המנהלת." אמרה אם הבית הזקנה, נתנה לי את החבילה והלכה לדרכה. לא היו לי בגדים או ציוד לסדר מתחת למיטה וגם לא היה מקום לאחסן ציוד אז החלפתי את בגדיי לתלבושת הפנימייה – שמלה שחורה וארוכה עם מטפחת עבה. הבנתי שאני בפנימיה של כת דתית. כאן בטוח אני לא יכולה להיות מי שאני – חולת נפש, לפי הערכים שעליהם חונכתי הרי לפי כל הדתות לסביות זה חטא. לבשתי את הבגדים שלי שנראו ענקיים על גופי הרזה והכחוש. הלכתי לעבר חדר המנהלת. אישה גבוהה בגיל העמידה קיבלה את פניי, שיערה היה מוסתר במטפחת דומה לשלי. "את בוודאי מרי." אמרה הנזירה. הנהנתי בראשי. "אני מנהלת הפנימייה שמטרתה לקרב בין השוהים בה לאלים הקדושים ." אמרה . "ראשית, אני אבקש ממך להוריד את הכובע כדי שנוכל לגלח את ראשך." נבהלתי, השיער הבהיר והשופע שלי, מקור גאוותי היחיד הולך להילקח ממני. הורדתי את הכובע, הזקנה הדליקה את מכונת הגילוח החשמלית וגילחה את ראשי. שערה אחר שערה, גושי שיער בהירים נפלו על הרצפה. אני קירחת. אין לי טיפה של שיער על הראש. אני חשופה. לנצח. "מספר נהלים נוספים -" המשיכה הזקנה לדבר כאילו דבר לא קרה. "אין להתקרב לבית הספר של הבנים וכמובן לא באופן פיזי, זה לא מקובל כאן." אמרה. "לפי מה שהבנתי אין לך ציוד אישי ולכן אין לי מה לקחת לך." הנהנתי בראשי, כל הציוד הדל שלי והיומן נשארו בבית, בטח נמכרו או נשרפו. לאחר מכן היא שיחררה אותי לדרכי, הורתה לי ללכת לכיתה שלוש לתפילה. ידעתי שאת השלוש השנים הבאות אני אעביר בהטפות ו"לימודי קודש" אבל כאן לפחות יש לי ארוחה חמה ומיטה להניח את הראש. הלכתי לאולם שלוש, כאשר פתחתי את הדלת הענקית והמגולפת נגלה לנגד עיניי אודיטוריום ענק מלא בפסלים מגולפים של שטן, זאוס, אתנה ועוד כמה שלא זיהיתי גופות של חתולים מפוחלצים שהיו תלויות ברחבי האולם. שורות עצומות של כיסאות מילאו את שאר חלל החדר, בהן ישבו בנות בתלבושות זהות לשלי, נראנו ממש אותו הדבר. בחורה צעירה וכהת עור ניגשה אליי. היו לה פנים מקסימות – עיניים חומות וגדולות וחיוך מלא בשיניים צחורות שבלטו עקב פניה הכהות. היא הזכירה לי את הנערה שהייתי מאוהבת בה בבית הספר. לא ציפיתי לראות מישהי שמחייכת אליי במקום כל כך מדכא ואפל. " אני מיקה, המדריכה שלך." אמרה בחיוך ולחצה את ידי. היא נראתה בחורה צעירה מאוד שנכלאה לכאן בטעות. "את בוודאי מארי." המשיכה. הנהנתי בראשי לחיוב, לא יכולתי להוציא מילה מהפה. "בואי תצטרפי לתפילה היומית להורים שבשמיים…השטן והאלים, תשבי לידי כדי שאני אוכל להסביר לך איך להתפלל." אמרה לי והצביעה על השורה האחרונה. הלכתי אחריה. היא דיי מצאה חן בעיניי, כל כך הופתעתי לגלות מישהי שמחייכת אליי ולא מדברת אליי בצורה יבשה וקשה. התיישבתי ליד מיקה. הבטתי מסביבי, כל הבנות ישבו בשקט, אף אחת לא דיברה למרות שהתפילה עדיין לא התחילה. שקט תעשייתי כזה. "קודם כל," אמרה לי מיקה "אנחנו מתפללים שש שעות ביום, לומדים לימודי קודש שלוש שעות ביום ובכל שאר הזמן עובדים בפנימיה ולפעמים גם שולחים תלמידות לעבוד בחקלאות כדי להביא כסף לפנימיה." ידעתי שעכשיו לא יהיה לי עתיד, אני אעביר את השלוש השנים הכי חשובות ב"לימודי קודש" ותפילות, אני לעולם לא אצליח לפרוץ. "בתפילה הראשונה יהיה לך קצת קשה להבין, אולי הדם שתשתי יהיה קצת מגעיל והחריטות שתעברי מחר על הידיים יהיו כואבות אבל זה הכל בשביל להגיד תודה לאלים ששומרים עלינו ולהילחם בהתפתחות הטכנולוגית." אמרה. לאחר שתי דקות עלתה המנהלת על בימת האודיטוריום. "ועכשיו, נתחיל בתפילה לאל זאוס אל השמיים, אבל קודם נשתה טיפת דם של פרה שחוטה לזכר הימים ההם, בהם האנושות לא התפתחה." בכל שורה התחילו להעביר צנצנת גדולה מלאה בדם, כל אחת טבלה את האצבע ונגעה בלשונה, מלמלה משהו והעבירה את הצנצנת לבאה בתור. "כל אחת שנוגעת בלשונה עם הדם צריכה לומר תבורך…למען הקורבן שנשחט." אמרה לי מיקה.
לא רציתי לגעת בדם של הפרה. הצנצנת כמעט אצלי…